בשתי הנובלות המובאות בספר זה – זבובי סתיו ופרשת קורילוב - חושפת אירן נמירובסקי את צפונות לבם של גיבוריה, שהם הפנים האמיתיות של המהפכה: לא המנהיגים, אלא המשפחות שעולמן משתנה ללא הכר. לא מחלקי הפקודות, אלא החיילים הזוטרים שנאלצים למלא אותן.
משפחת קארין, המקורבת לצאר, נאלצת לעזוב את נחלתה לאחר מהפכת 1917. טטיאנה איוואנובה, המשרתת הזקנה והנאמנה, באה בעקבותיהם לאודסה ואחר כך למרסיי ולפריז, וחוזה בהם בהופכם לגולים המתאמצים בכל כוחם לשכוח את העבר כדי לשרוד.
ליאון מ', בן לשושלת מהפכנים, נזכר לפני מותו בפרשיית ההתנקשות שבה היה מעורב בצעירותו: הוא קיבל הוראה לחסל את שר החינוך הציבורי של הצאר, וכדי להתקרב אליו התחזה לרופא ונהפך לאיש סודו.
המאורעות הגדולים מקבלים את משמעותם רק מבעד לזיכרונות ורגעי חיים פרטיים, אנושיים, הם הנושאים על גבם את ההיסטוריה. בחום ובאהבת אדם אמיתית הם מתוארים ביד האמן של הסופרת הצרפתייה הגדולה.