"אינני מבינה מדוע נעלמנו מהסיפור הקיבוצי," תהתה אחת ממייסדות ´הקומוניסטים העברים´. "בכל עיר ועיירה בישראל תמצא רחוב לח"י ורחוב אצ"ל, ואנחנו, שלא היינו מעטים מהם, נשכחנו. האם זה רק משום שלא הרגנו איש אלא עסקנו ´רק´ בפעילות פוליטית וחברתית?"ראשיתם של ´הקומוניסטים העברים´ בחבורת בני נוער, בני הארץ ועולים חדשים, שחזו בעליית הפשיזם במרכז אירופה ומזרחה ודבקו בחזון הקומוניזם הגואל, בחברת מופת שתקום בבית הלאומי היהודי לצד הבית הלאומי הערבי בארץ–ישראל.
שילוב זה של לאומיות וקומוניזם עורר על החבורה הקטנה הזאת את זעמם של קומוניסטים מזה ושל היישוב בארץ מזה.בני הנוער ביקשו "לחשוב ולהחשיב", להגות בדרכים לתיקון עולם ולגרום לאחרים לחשוב על מצבה ועתידה של החברה המוקמת בארץ. עד מהרה יצאו הצעירים מחדרי הלימוד לרחובות, לאולמי התעשייה וסדנאות העבודה ולשכונות העוני. דרכם אל הפוליטיקה היישובית הייתה קצרה ואבודה מראש, וכמו מפלגות וזרמים קומוניסטיים בעולם, גורלם ועתידם נגזר בחדרי חדרים רחוקים.
במוקד הקומוניזם הבינלאומי במוסקבה הוחלט, כי לא הם יישאו את דגל המהפכה האדומה בארץ–ישראל.האכזבה הייתה מרה. לאחר ניסיונות עקשניים להשתלב בשמאל הישראלי, נפלטו הקומוניסטים העברים אל מחוץ לזרם וירדו מהזירה. נותרו המחשבות הנוגות על סיכוי שהוחמץ, על שיתוף פעולה יהודי–ערבי שלא זכה להזדמנות, ועל כינונה של חברה צודקת יותר, שאלות המוסיפות להעסיק את החברה הישראלית עד היום וטרם נמצאה להן תשובה.