"נהדר להיות מבוגרת. נהדר להיות חכמה ונבונה ומנוסה; נהדר להיות בשלב שבו את מבינה בדיוק מה חשוב בחיים. אני לא יכולה לסבול נשים שאומרות דברים כאלה. מה הן חושבות לעצמן? אין להן צוואר?" כותבת נורה אפרון.
אני שונאת את הצוואר שלי הוא ספר על נשים שגילן מאלץ אותן להתמודד עם המצוקות שבטיפוח גופן והמראה שלהן, עם תופעת גיל המעבר ועם הקן המשפחתי שהתרוקן. הספר כתוב בכנות ובאומץ מעוררי השתאות – ומצחיק עד דמעות.
נורה אפרון משתפת אותנו בעליות ובמורדות של חייה ומדברת על הכול – החל בשנאה לתיק-היד שלה וכלה בשעות הרבות שהיא מקדישה לניסיונות לעצור את הזמן: בצביעת השיער, בשמירה על כושר, בטיפולים ובשימוש בקרמים ובתכשירים שמבטיחים להאט את תהליך ההזדקנות אבל לא מקיימים. וכמובן, היא גם שונאת את הצוואר שלה. אבל רופא העור אומר שאין מה לעשות.
היא מתעדת את חייה כבשלנית אובססיבית, כעירונית מושבעת וכאם לא-מי-יודע-מה מוצלחת. היא מספרת על הימים שהועסקה בבית הלבן בתקופת ממשל קנדי, שהיה בהם הכול חוץ מזוהר ("הייתי כנראה הצעירה היחידה בבית הלבן שהנשיא קנדי לא התחיל איתה"). אבל בעיקר היא מספרת בגילוי לב ובהומור על החיים של אישה בגילה, ונותנת עצות לנשים איך להתמודד עם השינויים.