אין דובדבנים בעזה

כיצד מצטיירת חיפה בספרות העברית? איך מדמיינים עיר וכיצד כותבים עליה? מה בין העיר הכתובה לעיר הממשית, ומה אפשר ללמוד מן הספרות הענפה שנכתבה על חיפה?

דיוקנה הספרותי של העיר חיפה עומד במרכז ספר זה. חן בר־יצחק משרטטת את דמותה של העיר בספרות, את היחסים בין הקבוצות השונות החיות בה זו לצד זו וזו עם זו ואת יחסי האדם והטבע בה, ודרכם בוחנת סוגיות יסוד בחברה הישראלית. שלא כמו ירושלים ותל אביב, שהַכּתיבה עליהן רוויה סמליות ערכית המשקפת תפיסות עולם מובחנות ומוגדרות, חיפה אפשרה לכותביה יצירה משוחררת, ניסיונית ומלאת דמיון עשיר. 

סופרים וסופרות כתבו על חיפה הדמיונית ועל חיפה הבנויה, זו שנמצאת על רכס הר ונושקת לים, שברחובותיה נשמעות שפות שונות, הגונזת היסטוריה ייחודית ומזמנת למשוטטים בה מרחבים בנויים ומרחבי טבע. באלטנוילנד של בנימין זאב הרצל חיפה היא עיר עתיד דמיונית, אוטופיה, ומאז ועד ימינו אלה היא לובשת ופושטת צורה בספרות, מגיבה לשינויים המתחוללים בעיר הממשית ובה בעת יוצרת אותם, ומזמינה חשיבה על מקורותיה, על ההווה שלה ועל עתידה האפשרי. 

בר־יצחק נעה בספרה בין הכתבים ובין העיר, בין מקומות שונים לעלילות מגוונות, ועל בסיסם היא מציעה מודל תאורטי ומתודולוגי חדש לחקר ערים בספרות, המסתמך על תיאוריות מהלימודים האורבניים, ובוחנת בעזרתן אסטרטגיות פואטיות ייחודיות לייצוגי העיר ואת הנושאים המרכזיים בכתיבה עליה, ובהם אוטופיה ואוטופיזם, זיכרון ונוסטלגיה (בעיקר לחיפה המנדטורית), ואת השיח בין הספרות העברית לספרות הערבית על העיר.

"מדוע אתה חושב שצוות סירה שתיים, שאיבד את המנהיג החזק שלו, המשיך לתפקד היטב, אפילו עם מנהיג פחות טוב?"
"לקיחת אחריות טוטאלית — מנהיגות טובה — היא דבר מידבק. המנהיג המקורי של צוות סירה שתיים הטמיע בכל אחד מאנשי הצוות שלו תרבות של לקיחת אחריות טוטאלית, של ניצחון ושל התנהגות שמובילה לניצחון."
 
בגרסה חדשה ומעודכנת לרב המכר שסחף את אמריקה והעולם, שני קצינים מיחידת העילית "אריות הים" מדגימים כיצד עקרונות המנהיגות שהובילו אותם לניצחונות בשדות הקרב האלימים והמסוכנים ביותר בעיראק, ישימים גם בארגונים ובחברות. שדה הקרב הוא סביבה דינמית וקשוחה מאין כמותה, המלמדת בדרך הקשה שההבדל בין ניצחון לתבוסה ובין חיים למוות תלוי בראש ובראשונה במנהיגות. ג'וקו וילינק ולייף באבין, כמנהיגי יחידת המשימה "ברוזר" בצוות שלוש של "אריות הים", קיבלו משימה שלדעת רבים היתה בלתי אפשרית: לעזור לכוחות האמריקאיים בעיראק להשיב את הביטחון לעיר רמאדי – עיר אלימה ביותר שהיתה נתונה בידי כוחות המורדים. דרך חוויות גבורה ואובדן, כישלונות וניצחונות בחודשי הלחימה הקשים ברמאדי, למדו שני הקצינים שמנהיגות – בכל הרמות ובכל הדרגים – היא המרכיב החשוב ביותר הקובע אם צוותים מצליחים או נכשלים.
 
בעקבות שירותם בעיראק פיתחו וילינק ובאבין תוכנית מנהיגות שנועדה להעביר את הלקחים שהפיקו בשדה הקרב לדור המנהיגים הבא של "אריות הים". לאחר שפרשו, הקימו חברת ייעוץ שאימנה אינספור מנהיגים ועזרה למאות חברות וארגונים בארצות הברית ובעולם לפתח צוותים מנצחים, ולהוביל אותם ביעילות מרבית לעליונות בשדות הקרב שלהם.
 
כל פרק בספר פותח בסיפור מרתק על משימה בשדה הקרב, לאחר מכן ניתוח האירוע ומציאת העקרון המנחה, ולבסוף יישומו בעולם העסקי והארגוני.
 
מאז ראה אור הספר לראשונה הוא חולל מהפכה בתחום פיתוח המנהיגות והציב רף חדש לספרות המנהיגות. ברוב הארגונים המובילים הוא נחשב קריאת חובה והפך לחלק אינטגרלי מתוכניות ההכשרה למנהיגים באינספור ארגונים, חברות ויחידות צבאיות, כשהמטרה המשותפת לכולם היא להוביל ולנצח.

מתי בפעם האחרונה עצרת לנשום?

הימים שלך מלאים. קריירה ומשפחה והסעות וקניות והורים וסידורים סידורים סידורים. בעומס הבלתי פוסק שקוראים לו החיים אין לך באמת זמן לעצמך. אבל אפשר גם אחרת. את לא צריכה שבוע חופש כדי לצאת מהלחץ. יספיקו רק חמש דקות.

הספר אל תשכחי לנשום מציע דרך פשוטה וישימה לשילוב מיינדפולנס בתוך שגרת היום. לעצור, להתמלא באנרגיה ולמצוא שקט פנימי בכל רגע – עם כוס קפה ביד, באמצע ישיבה, או אפילו בדיוק כשנדמה שהכול משתבש.

בספר תמצאי שלושה סוגי הפסקות קצרות וממוקדות:
• הפסקות לנשימה שמביאות עמן רוגע, נוכחות ומודעות.
• הפסקות לתודעה שמסייעות להשתחרר מאמונות מגבילות ומחזקות ביטחון עצמי.
• הפסקות לאיזון שעוזרות לעצב את החיים שאנחנו באמת רוצות לחיות.

אל תשכחי לנשום הוא מדריך נגיש ומעודד, שיגלה לך איך את יכולה לקחת זמן לעצמך גם כשאין לך זמן.

שונדה מוראליס היא פסיכותרפיסטית בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (MSW) והסמכה קלינית (LCSW) המתמחה בהפרעות הקשורות ללחץ ובטיפול מבוסס מיינדפולנס. 

בשבת הארורה ההיא, בקרבות הגבורה בעוטף, איבדה חטיבת גולני 73 חיילים ומפקדים: בנחל עוז, בכיסופים, במוצב פגה, במעבר ארז, ובכל מקום אחר שבו עצרו בגופם נחשולי נוח'בה. מאות נוספים נפצעו, ומאז הם מנהלים את המלחמה לשיקום – מלחמה שקטה, מתמשכת. רבים מהם שבו לשדה הקרב – אל חבריהם, אל פקודיהם, אל אחיהם. 

כמה שבועות לאחר מכן, חטיבת גולני נכנסה לעזה, לתמרון. לא היתה בכלל שאלה: מהמח"ט ועד אחרון הלוחמים, לכולם היה ברור שממשיכים קדימה – עד להשלמת המשימה. הם צעדו בנתיב שסימנו קודמיהם, ממלחמת ששת הימים ועד צוק איתן; מתל פאחר ועד שג'עייה, מפסגת החרמון ועד בינת ג'בייל, ממוצב הבופור ועד סמטאות ג'נין. במלחמות ובפעולות הביטחון השוטף – גולני תמיד שם, מקבלת את המשימות הקשות ביותר, משלמת את המחיר הכבד ביותר. 

העיתונאית חן קוטס מלווה את גולני כבר 35 שנה. בספרה גולני שלי היא מביאה את סיפורה של החטיבה דרך עיניהם של 18 מבין המח"טים שפיקדו עליה לאורך השנים, כולל עדות נדירה של מח"ט גולני ב-7 באוקטובר. כולם טיפסו בסולם הדרגות – חלקם היו לאלופים, לרמטכ"לים, ולשרים. אבל כל אחד מהם, כל אחד בדרכו, נשאר גולנצ'יק. לתמיד.