"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו" - כך נפתח מיכאל שלי, מפסגות הספרות העברית החדשה.
חנה גונן, גיבורה בלתי נשכחת, מספרת את סיפור אהבתה האוזלת לבעלה מיכאל בעודה שוקעת יותר ויותר בתוך עולמה הפנימי, עולם של נסיכה שבויה המתגעגעת למרחקים שנבצרו ממנה.
זהו רומן נדיר ורב־עוצמה המסמן את יצירתו המוקדמת של עמוס עוז ואת גדולתו כמספר מחונן.
עוז היה בן עשרים ושש בלבד כאשר כתב את הספר, והחוויה הפרטית שהיטיב לתאר ממשיכה להדהד בכוח אוניברסלי ולהלך קסם על קוראיו.
הספר מלוּוה באחרית דבר אישית ומרגשת של צרויה שלו, קוראת נאמנה שהושפעה רבות מהספר.