את ספר שירי הילדים המאוחר שלו,"ספר התֵּבה המזמרת", הוציא אלתרמן לאור ב- 1958, שנת העשור למדינה. בתקופה שבּה עסקני מפלגה קשישים הטיפו "ציונות" מעל כל במה, והֶלאו את שומעיהם בסיסמאות ובמליצות חבוטות. בשנות החמישים נמשכו צעירי המשוררים אל האקזיסטנציאליזם הסַרטרי, שתרחק מן הלאומיות, מסממניה ומדגליה כמפני אש.
הללו חיפשו את הפינה האינדיווידואלֶסֶטֶיֶתֶ המוצלת, זו שאינה עומדת "באור התכלת העזה" של המציאות הישראלית החשופה. והנה, דווקא בשעה זו של פיחות בערכים קולקטיביים, החליט אלתרמן ללמד את קוראיו הצעירים פרק בציונות, מבלי להשניא עליהם את הנושא שנזדלזל באותה עת ונשחק עד דק. הוא עשה כן בגלוי, כבשירו לילדים "אנשי עלייה שנייה", שבו יש מעין שיעור באידיאלים ציוניים של התיישבות ושל עבודה.