ממרחק השנים הולכת ומתבלטת יותר ויותר עמידתו של י"ח ברנר בצומת־התרבות בדורו ולדורות ושמו איננו יורד מסדר־היום הציבורי. הניגודים שמצאו את משכנם בדמות אחת, מוסיפים למצוא הד בלבבות: המייסר הקשה והמיוסר הגדול, “אובד־העצות” ומורה־הדרך, הכואב מרה והמרפא החנון, המיואש הנואש והמאמין הנלהב. רבים הם המבקשים “להתייחס” עליו, קוראים לטפח את מורשתו ולהמשיך את דרכו.
דמותו, שנעשתה עוד בחייו “רשות־הרבים” ניתקה מ“האיש שהיה” ונעשתה לאגדה, למיתוס, בשירות מגמות אקטואליות, תרבותיות ואישיות כאחד. חייו ויצירתו משמשים לכל דור אמצעי לעיצוב מחדש של תמונת־עברו לצורך הבנת ההווה שלו. ה“ברנריזם” הופקע זה מכבר מהאיש ומיצירתו ונעשה שם דבר לעצם הקיום הפאראדוכסאלי האנושי והיהודי. מאפייניו המובהקים ביותר בדעת־הקהל הם: “רשות הצעקה”; הטחת האמת המרה בפנים ללא מורא ומשוא־פנים; ה“אף־על־פי־כן” ו“הייאוש הפורה”. לו בלבד ניתן “היתר” לומר דברי ביקורת קשים שלאחרים אין מוחלים עליהם. הוא הסמל המובהק של ההכרה שאין כל סיכוי להצלחה ובה בשעה ובכל־זאת מוכרח כל אחד להמשיך ולפעול ככל יכולתו ולמרות הכל, עד כלות כל הכוחות. הטון השולט ביצירתו הוא הפאתוס הבולם את עצמו, בדרכי עיצוב מעודנות ומורכבות מתוך רגישות ספרותית חזקה.
דמותו, שהילכה קסם על בני דורו ועל הדורות הבאים, הונצחה ביצירות ספרותיות רבות בחייו ובעיקר לאחר מותו, והשפעתו על מדיניות־התרבות והספרות של דורו ושל הבאים אחריו ניכרת עד היום. היסודות הדראמטיים בחייו ובמותו במאבקי הרוח שלו ושל גיבוריו וכל אותן שאלות־יסוד, שנשארו בלתי־פתורות, מוסיפים לרתק אליו את דמיונם של הסופרים, החוקרים וקהל הקוראים.
עם כל ריבוי המחקרים על יצירתו ועליו, עדיין קיימת ההרגשה שהנושא טרם מוצה ויש מקום להמשיך ולהפוך בו, לגלות לדור פנים נוספות וחדשות ביצירתו ובפעילותו בחיי התרבות והספרות, וכמקור השראה לסופרים ולאמנים.