הכרך השני של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתמקד בתקופת חייו בארץ-ישראל (1941–1919). מובאת כאן סקירה היסטורית של מסכת חייו למן עלייתו ארצה ועד מותו. הסקירה עוברת דרך מינויו לראש ועד הצירים, פעילותו בהסתדרות הציונית, עמידתו בצומת קבלת ההחלטות בתנועה הציונית ובסוכנות היהודית והיותו האיש המרכזי בכל הקשור לרכישת קרקעות, בין השאר במסגרת כהונתו כנשיא קרן קימת לישראל.
לאוסישקין נוצר דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימויו הציבורי הוא נחשב לאבי 'הציונות המעשית', שדגלה ב'כיבוש עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ-ישראל וראתה ב'גאולת הקרקע' יעד מרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל'איש ברזל' ולמנהיג עקשן שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות ושנהג לומר את דברו ללא חת. ואולם בבחינה ביקורתית אפשר להראות שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה רבדים רבדים, שחלקם נעלמו הן מעיניו של הקהל הרחב הן מעיניהם של כותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא את החסר.
לאוסישקין שמור מקום של כבוד בין המנהיגים החשובים של ראשית הציונות, אך הוא מעולם לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבכיר ביותר, ולרוב עמד באופוזיציה לשלטון. בספר נבחנת השאלה מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות: האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומאי-יכולתו ליצור דעת קהל אוהדת, או מחוסר הבנה נאותה של הסיטואציה ההיסטורית.