"אדם לא יכול לשכוח את עברו.
כבן לעולים חדשים מאיראן כל רצוני היה להיות צבר.
את מקום מוצאי לא יכולתי לשנות, אבל את חיי בבגרותי יכולתי לעצב.
החלום להיות ישראלי היה החלום שלנו, של ילדי משפחת מופזז-קאר, ומה יותר ישראלי מאשר להיות רמטכ"ל צה"ל?" שאהרם מופזז-קאר לא חלם להיות רמטכ"ל.
הוא נולד בטהרן, חווה עם בני משפחתו את קשיי הקליטה בארץ, בעיר אילת, ונשלח הרחק מהבית ומכל מה שהכיר לבית הספר החקלאי בנהלל, כדי לקבל את החינוך הטוב ביותר.
שאול מופז לא חלם להיות רמטכ"ל גם כשהתחיל את השירות הצבאי כמתייק תיקים בשלישות והמשיך משם לצנחנים, ודאי לא לאחר שנדחה כמה פעמים עד שהגיע לבה"ד 1 – המקום אליו חזר לאחר שנים כמפקד הבסיס. ובכל זאת הוא היה הרמטכ"ל.
כמעט כנגד כל הסיכויים הגיע מופז לתפקיד הצבאי הבכיר ביותר והתמודד עם אתגרים עצומים בתקופה מורכבת וכואבת במיוחד: היציאה מרצועת הביטחון בלבנון לאחר 18 שנה, ימי האינתיפאדה שבהם מחבלים מתאבדים ועשרות קורבנות הפכו למציאות כמעט יומיומית, מבצע "חומת מגן" שהשיב לישראל את הביטחון, ותוכנית ההתנתקות – היציאה מרצועת עזה.
20 שנה בדיוק לאחר שהוביל את צה"ל במבצע "חומת מגן" מחזיר אותנו מופז, במבט מפוכח ובכנות כובשת, לתקופות כהונתו הסוערות הן כרמטכ"ל הן כשר הביטחון.
הוא לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הדרמות הגדולות (כמו מבצע ההשתלטות על אוניית הנשק "קארין איי") ומספק הצצה מרתקת על הדרך בה מתקבלות בישראל, בדרגים הצבאיים ובדרגים המדיניים, ההחלטות הדרמטיות ביותר.
זה הסיפור הישראלי של אדם שנולד יחד עם מדינת ישראל, הסיפור שלה – וגם הסיפור של כולנו.