"מן היום שבו דרכתי לראשונה על אדמתה של ארץ ישראל, התנהלו חיי בסימן הצבר", כותב רענן כהן בפתח ספרו.
"נמשכתי אל מתיקותו, התפרנסתי ממכירת פירותיו, נדקרתי בקוציו וכשבאתי בחברתם של ילידי הארץ, הצברים, גם עשיתי כל שיכולתי כדי לדמות לו.
בחמישים השנים שחלפו מאז עלייתי, התמעטו מאוד משוכות הצבר בנוף הארץ, אבל הצבר לא נעלם. הוא התערבב בניחוחות ובטעמים שהבאנו מארצות המוצא שלנו, ושימש דבק בעיצוב דמותם של ישראלים חדשים, המתאפיינים בתעוזה ותושיה, שאפתנות ותנופה, ולפעמים גם תובענות, קוצר רוח, תוקפנות וחוצפה".
נשיקת הצבר הוא סיפורם של העולים, שהגיעו אל הארץ הזו באהבה גדולה, נשקו לצבר ונושקו על ידו, את מתק הדבש ואת כאב הקוצים.
ספרו של כהן מגולל פרשת חיים מיוחדת במינה.
זהו סיפורו של אדם שגבר על עוני ועל דעות קדומות והצליח בכוחות עצמו לרכוש לו השכלה ומעמד ציבורי.
במובן מסויים, זהו סיפורה של מדינת ישראל כולה בחמישים השנים הראשונות לקיומה.