אביגדור קהלני הוא מן הבודדים שעוטרו בשני עיטורים: עיוטר המופת הוענק לו על הסתערותו העיקשת לאורך ציר צפון-סיני במלחמת ששת הימים, בה נכווה קשה, ועיטור הגבורה - על בלימת הסורים בקרב הגבורה בעמק-הבכא, במלחמת יום כיפור.
קהלני, שריונאי בכל הוויתו, הוא איש של צרופים:
הוא גיבור ישראל, הנלחם בחרוף נפש על הגנת המדינה - אך אינו נרתע מלמתוח ביקורת על המערכת, אשר בתוכה צמח ועל ערכיה התחנך;
בדרך מנהיגותו מצוי שילוב נדיר, שבין קשיחותו של מפקד בכיר ובין רגישותו של מנהיג-מחנך, הרואה לנפש אנשיו;
הגם שהוא איש-צבא בכל מאודו, מתגלה בו המיזוג שבין סייפא וספרא, בבואו למשוך בעט-סופרים.
בספרו עוז 77 מתעד קהלני את חלקו הבלתי-נשכח בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים, במלחמת יום כיפור.
בספר שלפנינו הוא מגולל את סיפור כל שרותו הצבאי, ובד בבד נפרסות לעיני הקורא קורותיו של חיל-השריון באותן שנים הרות-גורל, ומצטיירים דיוקניהם של לוחמים, חברים ומפקדים, שתרמו לעיצוב דמותו של החיל ותופסים מקום של כבוד במסכת-חייו של הלוחם והמחנך, שהעמיד דורות של שריונאים והיה לחלק בלתי-נפרד ממורשת הקרב הישראלית.