ב-1 בדצמבר 1967 נשלח רב סרן אקי ארצי לטיסת ביון מעל אדמת מצרים.
המשימה היתה לצלם מהאוויר בסיס טילים חדש שנבנה בקרבת מפרץ סואץ.
המטרה אותרה, זוהתה, וצולמה. לפתע נסק מטוסו של אקי מעלה, ופנה חזרה הביתה. דקות אחדות אחר כך צלל, ככדור אש בנפילה חופשית, אל מימי המפרץ בשטח המצרי.
הטייס, אקי ארצי, והנווט, אלחנן רז, נותרו מאז במצולות.
ואולי לא.., ואולי "האירוע" כולו הוא כיסוי להעלמת זהותו, ממש כמו בסיפורי ריגול.
נעדר חלל איננו סיפור היעדרותו של טייס ישראלי, כי אם סיפור מאבקה הבלתי מתפשר של יעל ארצי, אשתו, לאיתורו ולהשבתו אליה חי או מת.
בודדה מול מערכת צבאית, פוליטית ודתית צינית, הודפת יעל ארצי את הסיסמאות הקלישאיות נוסח "המדינה עושה כל מאמץ להשבת בנינו הביתה" כבר למעלה משלושים שנה.
היא פועלת בנחרצות ובעיקשות, קושרת ופורמת כל קצה חוט של מידע וקשר אנושי, בארץ ובעולם.
מתוך אינטואיציה שפויה היא פונה לעזרתם של משה דיין, גולדה מאיר, חיים בר - לב, עזר ויצמן, אבא אבן, הרב גורן ואחרים, ומספרת שוב ושוב את סיפורה, אך אלה משקרים לה במצח נחושה, מפיחים בה תקוות שווא ומעמיקים את שיברון ליבה.