ד"ר משה סנה (קליינבוים) היה כוכב עולה בשמי יהדות פולין בשנות השלושים.
בהיותו סטודנט לרפואה בן 23 נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית של יהודי פולין. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה ב-1940, מונה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה".
סנה נחשב לשר הביטחון של המדינה שבדרך וליורשו האפשרי של דוד בן-גוריון, אולם בשנת 1946 נגלע קרע תפיסתי בין השניים.
סנה גיבש אוריינטציה פרו-סובייטית לתנועה הציונית ונמנה עם מקימי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ), שהיתה אז מפלגת השמאל הגדולה והעיקרית בישראל.
המפנה השמאלי בהשקפותיו הביאוֹ להתפלג ממפ"מ ולהצטרף ב-1954 למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), והוא נהיה לבולט שבמנהיגיה היהודים.
מהלכיו אלה גזרו עליו בידוד וניתוק ממרבית תומכיו ומעריציו בעבר.
בשנת 1965, על רקע החרפת מדיניותה הפרו-ערבית של ברית המועצות, הביא לפילוג במפלגה הקומוניסטית לפלג ערבי (רק"ח) ולפלג יהודי (מק"י).
עד מותו ב-1972 הנהיג סנה את מק"י ברוח פטריוטית-ישראלית, והגן על ישראל מפני מתקיפיה משמאל בזירה הבינלאומית.
משה סנה שב למרכז ההסכמה הלאומית בישראל ונהנה מאהדה לאומית רחבה. רבים בארץ התקשו להסביר את "חידת סנה", את דרכו מלב ההנהגה הציונית של היישוב אל השמאל ובחזרה.
בספרו שנותי עם אבא פותר בנו, אפרים, את חידת המהפכים בדרכו של אביו.