הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים.
מה שהחל להסתמן בשלהי המאה התשע-עשרה כבידור עממי להמונים, התפתח והיה, בתהליך מרתק ומורכב, לאחד מסוכני ומפיצי התרבות המובהקים של המאה העשרים.
אלפי סרטי קולנוע – תיעודיים ועלילתיים – ריכזו אל אולמי ההקרנה האפלים מעריצים ואוהבים נלהבים.
הצופים התרגשו, בכו, כעסו ועלצו עם גיבוריהם האהובים, והושפעו. הקולנוע בידר אך גם תיעד וגיבש חלומות קולקטיביים, תהליכי נפש, מיתוסים פוליטיים ואפילו רגישויות של לאום ומעמד.
להיסטוריון, חוקרה ומתעדה של תקופת רבת תהפוכות זו נוסף מאגר אדיר של עדויות, ועם זאת עליו ללמוד את כלליו, רזיו וקסמיו.
ההיסטוריון שלמה זנד מבקש בספרו החלוצי לבחון את דרך השתקפותם הקולנועית של כמה פרקים חשובים וסוגיות מכריעות בתולדות המאה העשרים: מלחמת-העולם הראשונה ודרכי הצגתה המשתנות בקולנוע; המהפכה הקומוניסטית ומעמדה; הפאשיזם והנאציזם וביטוייהם במסכים הגדולים; ייצוגי השואה בסרטי תעודה ובעלילה; הקולוניאליזם והדה-קולוניזציה בקולנוע המערבי.
אלה ושאלות רבות אחרות נדונות ומוארות אגב אזכורם של הסרטים המסעירים והמרגשים שטוו את פרשת האהבים הגדולה בין המדיום המודרני מכולם לחברת ההמונים הדמוקרטית.
שלמה זנד מעריץ את הקולנוע ואוהבו, לעתים הוא מתמסר ליופייה של התמונה, אך אינו מאבד את עמדת ההיסטוריון הביקורתי.
הוא מפענח את המסכים, חושף תחבולות ומציג לקוראיו מורה דרך להבנת תרומתו של הקולנוע בכינון הבידיון והזיכרון ההיסטוריים בתרבות המערב.