”בת ים, עיר שנדמתה בעיני התמות כאילו פוסלה בחול ובמלח, וחופה פלש לרחובותיה. תושבי העיר דשדשו לכל מקום בכפכפיהם האדומים-שחורים...
שמשיות צהובות לבלבו במרפסות כחבצלות... חלפתי על פני בניינים שנצרבו והשחימו ברבות השנים, ושלאורך קירותיהם התנחשו צינורות ומרזבים, חוטי חשמל שחורים שעליהם התנפנפה כביסה צבעונית, בעיקר בגדים תחתונים, גופיות מחוררות, חזיות מלמלה ודגלי ישראל"
מתוך: אליהו מחפש אהבה (בעז גאון)
בת ים, שנולדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, שימשה לאורך השנים שדה פורה לניסויים חברתיים ואדריכליים בישראל, ומגוון טיפוסי הבנייה שנוצקו אליה הותכו יחדיו למעין קטלוג אדריכלי. תחת שרביט התכנון ובאמצעותו נרקמו הסיפורים הגדולים של הציונות, כמו גם הסיפורים האנושיים הקטנים של חיי היום־יום, ופרחה עיר שכל רצונה הוא להיות היא עצמה: להתגלש על גג הבטון של עמיגור, לרוץ באימה לאורכו של בית חולים הגפן, להתגלגל בדיונות, להתנשק בקולנוע העצמאות.