תהילתו הספרותית של גוסטב פלובר מיוסדת בעיקרה על שני הרומאנים הגדולים שכתב בנוסח הריאליסטי, מאדאם בובארי (1856) והחינוך הסנטימנטלי (1869). המוּכָּר והפופולרי מן השניים הוא הראשון, אך סופרים ומבקרים רבים מצאו שדווקא 'החינוך' הוא המושלם והחשוב יותר.
אם אכן אמר פעם פלובר "מאדאם בובארי היא אני", היה יכול לומר אף על גיבור 'החינוך': "פְרֶדֶריק מוֹרוֹ הוא אני", מה גם שבבניית דמותו השתמש פלובר בכמה פרטים חשובים מחייו־שלו, דבר שלא עשה בעיצוב דמותה של אֶמה.
הכותרת מכריזה שלפנינו רומאן חניכה – אבל מהו בעצם חינוך 'סנטימנטלי'? הוא קודם־כל חינוך הרגשות, תהליך הלמידה שאמור לעבור הגיבור בממד הרגשי והתשוקתי של חייו.
ואכן סיפורו של פרדריק מורו נפתח ברגע שהוא רואה לראשונה את גברת אַרנוּ, אשת איש יפה ואימהית, בוגרת ממנו בכמה שנים, שתהיה אהבת חייו.
כל חייו הבוגרים שברומאן, קרוב לעשרים שנה, יתנהלו בצל התשוקה האידיאלית הזאת, שחוסר התוחלת של מימושה המיוחל יכה בפניו שוב ושוב. יהיו אהבות אחרות, וגם בהן יזומנו לו, לצד רגעים של סיפוק, חוויות של תסכול והשפלה, ומצבים שבהם תיבחן אהבתו האמיתית.
בכתיבתו של פלובר, המלטש הנואש המחמיר, גדול אמני הלשון בסיפורת, שהיה יכול לעבוד שבוע על כתיבת דף אחד, נכרכים הדיוק והקצב הלשוני בקונקרטיות המרהיבה של פרטי המציאות.
משה רון מפליא לעמוד באתגר הלא־רגיל של העברת 'החינוך' לעברית. תרגומו, עם ארומה של המאה ה־19 ואוזן לעברית העכשווית, מעמיד אותו בין גדולי המתרגמים.