”הרגשת העבר חיונית לשימור החופש הרבה יותר מכפי שהתקווה לעתיד חיונית לו”
האזרח במדינה המערבית המודרנית נושל מקבוצות ההשתייכות הבסיסיות שלו. המשפחה איבדה את סמכותה, הקהילה המקומית נטמעה בהמון העירוני, קהילת המתפללים נותרה נחלת מיעוט, והמסורת הלאומית מזולזלת.
בתווך שבין האזרח לרשות השלטונית מעדיפה המדינה המתקדמת להשאיר ואקום נקי מקבוצות מתַווכות.
זו אינה רק תוצאה של המודרניזציה, אומר הסוציולוג רוברט ניזבּט. זהו האינטרס של השלטון, השואף לחדור לחדרי חדריו של הפרט.
במדינה הטוטליטרית, הרס המרקם החברתי הוא כלי משטרי; במדינה הדמוקרטית, זהו תוצר לוואי של תפיסת המדינה כקהילת ההשתייכות הבלעדית.
רגשות הניכור, התלישות והבדידות שהציבור חווה במצב זה דוחפים אותו אל החתירה לקהילה.
אלא שהקהילה הזמינה לו היא אותה קהילה פוליטית אבסולוטית, המדינה. ומתוך החתירה הנואשת לקהילה, הוא עלול לוותר בקלות על החופש שלו ועל זהותו.
דאגתו זו של ניסבט היא פרי התבוננות במציאות באמצע המאה ה-20; כיום, לנוכח המשך החלשתן של המשפחה, המסורת והדת במערב, ולנוכח עלייתה של פוליטיקת הזהויות המפוררת את קהילת ההשתייכות לטובת זהויות נתונות של גזע ונטייה מינית, הניתוח שהוא מציע בקלסיקה שלפנינו נחוץ לנו ביתר שאת.