השטירמר

האיווּי ל(אי)היות בפסיכואנליזה מאפשר לקורא מפגש קרוב ומרתק עם קליניקה ממשית ומבט חדשני על מקומו של הפסיכואנליטיקאי. בספר מוצג פרויקט ייחודי וחתרני סביב המושג ל(אי)היות, שמעבר לנגיעתו בתחום הקליני הצר, הוא מרחיב את ההבנה המדעית והתרבותית בנושאים של שפה, אינטימיות, גבר ואישה והתענגות על פרי התשוקה במחשבה ובמציאות. המושג מביא לידי מימוש ממד פילוסופי, המעשיר את מדעי האדם בהיבט פרגמטי של ריפוי ותיקון, לצד העמקה של תובנות על החיים ועל המוות, מות האֵל וחופש בחירה. הספר מלווה בחומרים ספרותיים, שמחזקים ומתקפים את מסקנת המחקר  של(אי)היות זה אני ממשי-יוצר.

חגי סורוצקי הוא פסיכולוג קליני וד"ר לפילוסופיה, בן קיבוץ. חי בחיפה. גדל ברוח החלוציות וכיבוש השממה, במקום שהיה עבורו "בית היוצר לדור מגשימים".

שאלת מקור השפה היא שאלת יסוד עתיקת יומין בקיום האנושי. התיאור הפיזיולוגי של הדיבור מסביר את פעולות הלשון, אך אינו יכול לפענח כיצד המיית־לב, כאב, צער או שמחה נעשים סימנים לשוניים בעלי משמעות. כבר המקרא מתאר את השפה כבריאה ייחודית של האל, ומאז ועד עתה מהדהדת חידה זו: כיצד חוויה קדם־לשונית פורצת אל המילה.

שפת רֶחֶם בשולי ההגוּת חוקר את היסודות הקדם־לשוניים המולידים את השפה. גיבור היצירה הוא הגוף האנושי החי והנושם. החקירה נעה בשני צירים הפוכים ומשלימים: האחד, עיון בהגותם של פילוסופים והוגים שהצביעו על סדקים וקרעים בשפה המצביעים על יסודות קדם־לשוניים־גופניים כגון: רטיטה, כאב, כמיהה ורגשות הפורצים אל המילה. הציר השני, הפואטי, מהדהד את החוויה הגופנית ומתעד את השתוקקותה לביטוי לשוני ואת דרכה אל השפה. שתי השפות: הפואטית וההגותית רוקמות את הדרמה הלשונית - גופנית ממנה נבראת השפה.

קרן מיכאלי, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהגותו של אלבר קאמי. מיכאלי מלמדת ספרות ופילוסופיה בבית הספר "הכפר הירוק".