בדיו אדומה

כל אחד מאיתנו ימות יום אחד, ולרוב, זה לא יקרה בתנאים שלנו... אבל ישנן דרכים להפוך את המוות לחוויה טובה יותר, מרפאת, לא רק לאדם שעובר לעולם הבא, אלא גם לנשארים מאחור. 

•  בת שעשתה מדיטציה וראתה לנגד עיניה את דמות אימה מוארת מבלי שידעה שבאותו רגע היא נפטרה בבית החולים. 
•  אישה חלמה חלום עוצמתי על חברתה הטובה נפרדת ממנה ומהעולם, כשהיא התעוררה היא קראה פוסט על פטירתה באותו לילה. 
•  אם לעוברים תאומים חווה חיזיון במהלך הלידה בו היא נמצאת במסיבה ונפרדת מאחד התאומים שלא ישרוד את הלידה.   

בשערי גן עדן הוא מחקר מוסמך ופורץ דרך, עשיר בסיפורים אישיים על הדרכים הרבות שבהן אנשים מלווים את המתים בהיפרדם מהעולם בתהליך שנקרא – "חווית המוות המשותף".

ויליאם פיטרס, עובד סוציאלי שהתמחה בטיפול בחולים סופניים, התנדב בשנת 2000 להשתתף בפרויקט הוספיס בסן פרנסיסקו וחווה חוויה בלתי רגילה. בזמן שהקריא בקול למטופל, הרגיש פתאום שהוא מרחף באוויר מחוץ לגופו ולצידו מרחף המטופל ומסתכל עליו בחיוך. כעבור רגע הרגיש פיטר שהוא חוזר לגופו... אבל המטופל לא שב להכרה ומת.

פיטרס, שהיה מבולבל והמום ממה שקרה, התחיל לחפש אנשים נוספים שעברו חוויות דומות. הוא הקדיש עשרים שנה לאיסוף הסיפורים ומצא שיש בהם דמיון רב החוצה יבשות ותרבויות. 

אחרי שנים רבות שבו הרגעים העוצמתיים האלה נלחשו בבתי הוספיס ובקהילות הרפואיות, הם זוכים סוף־סוף לדיון פתוח ולהסברים. בשערי גן עדן מלא בסיפורים מרגשים עד דמעות של בני ובנות זוג שעזבו את העולם לאחר עשרות שנים של זוגיות, ושל הורים שכולים שהשתתפו בתהליך הפרידה של ילדיהם מהעולם. תהליך שלא היה בו רק כאב וצער, אלא גם שלווה, משמעות, המשכיות והמון אהבה.

פיטרס בוחן בכלים מחקריים את ההשפעות של "חוויות המעבר המשותף" – שחרור למראה אדם אהוב שמוצא אושר, או תחושה של התפייסות כשמערכת היחסים היתה טעונה. הוא דן בשאלות כמו מה יכול להסביר את "חוויות המעבר המשותפות"? כיצד נוכל להגביר את הסיכויים שנחווה זאת בעצמנו? האם החוויות הללו רומזות לנו על מה שמחכה לנו מעבר למוות? והחשוב מכול, כיצד הן יכולות לשכך את הפחד מהמוות, להכין אותנו בצורה מיטבית לרגעים האחרונים, ובדרך גם לגרום לנו ליהנות מהחיים בעוצמה.

השפה העברית עמדה בליבו של שיח ציבורי תוסס שהתנהל בעיתונות היהודית מאמצע המאה התשע עשרה ועד לערב מלחמת העולם הראשונה. האם העברית היא לשון הקודש, שפת התנ״ך או השפה הלאומית היהודית? האם יש עברית נכונה, ומי קובע זאת? וכיצד ניתן להפוך את הלשון ההיסטורית והמקודשת לשפת תרבות ותקשורת מודרנית?

העברית מסמל למציאות: שיח על שפה מתחדשת עוקב אחר הדיונים על השפה העברית שהתנהלו בעיתונים בעברית, ביידיש ובגרמנית, ומתאר את הגישות השונות בציבור היהודי למהותה של השפה העברית, תפקידה ועתידה. רבים ממשתתפי השיח, ובהם משכילים, לאומיים ואורתודוקסים, ראו בסוגיית העברית המתחדשת מרכיב מרכזי בזהותם כיהודים מודרנים ובתפיסת העתיד שלהם בתקופה של שינויים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. הפולמוסים החריפים בנושאי ספרות, פוליטיקה וחינוך גם השפיעו על התפתחות העברית בפועל.

העברית מסמל למציאות בוחן את חידוש השפה העברית כפי שהוא עולה מן הדיון הער בעיתונות היהודית. הספר מציע הבנה חדשה במקורותיה של התרבות העברית המודרנית, הממשיכה להיות מושא לדיון עד היום.

במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את עצמנו נוכח מצב חדש ומטלטל: אדם יקר שחי בקרבתנו הלך לעולמו, איננו עוד בין החיים. במצב כזה, מה יהיה מקומו של אותו אדם לאחר חייו בתוך הסיפור הנמשך של חיינו אנו?

זו אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל אין לנו תשובה מן המוכן. ספר זה מבקש להציע גישה כללית כלפי המצב הזה, שבו אדם חי עומד נוכח אדם אחר לאחר חייו.

האחריות למקומו של אדם לאחר חייו מונחת על כתפי החיים אחריו. ביסוד הגישה המוצעת כאן לשאלת היחס אל אדם לאחר חייו, עומד מושג הנוכחות. אדם יכול שלא להיות קיים בין החיים, אבל באותה שעה נוכח בנפשותיהם, במחשבות עליו, ברגשות אליו, במעשים לכבודו.

הספר הזה בא להבהיר ולהסביר את מושג הנוכחות, לשפוך אור על דוגמאות תרבותיות רבות לתפקיד המובלע של מושג הנוכחות בחיינו ולנתח מחדש ביטויים ומנהגים המוכרים לנו מבלי שנבין אותם כראוי, כדוגמת פרידה והתמודדות. בספר יש גם דיון ביקורתי במגמות חברתיות ותרבותיות של השכחת בני־אדם לאחר חייהם והלחץ על שאריהם לצמצם את ביטויי האבלות שלהם.