"אין כל אפשרות לתאר את התפילה מבלי לחוש באותה עת את קרבתו של הבורא ואת גדולתו... אנו דבקים בו בתור א-להים חיים, לא בתור רעיון, ישות מופשטת. אנו מצויים בחברתו ובטוחים באהבתו אותנו. בתפילה מצויה חוויה של תחושות אשר רק מגע ישיר עם הא-להים יכול לעורר אותה"
קטע זה מתוך המסה "רוממות הא-להים וגאולת האסתטי" מבטא את תחושת העומק הרגשית הלוהטת של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, תחושה הדרה בכפיפה אחת עם הדגש ההלכתי והאינטלקטואלי שאפיין אותו. כפי שעולה בכל דף מדפי עבודה שבלב גישתו לתפילה היא בעלת שני מוקדים. הראשון הוא הכרתו כי ההלכה היא המפתח לחיי הדת היהודיים, ולאור זאת תפיסת התפילה ושאר מרכיביה של הליטורגיה כמעשים הלכתיים מחייבים. הרב הדגיש שחשוב אף ללמוד מטקסטים אלו, שכן הסידור איננו רק ביטוי של קבע לזיקתנו אל הא-להים, אלא גם הכלי המחנך אותנו לפיתוח זיקה זו. המוקד השני שבא לידי ביטוי בציטוט הפותח הוא חוויית הלהט הרגשי שצריכה להיות חלק מן התפילה.
כוחו המושך של הניתוח שמציע הרב בספר שלפנינו, כמו הקסם שמשרים חיבוריו האחרים והרצאותיו שבעל פה, נובעים בחלקם מיכולתו לנוע בלא כל מאמץ, לעיתים אף במסגרת פסקה אחת, מעולם ההלכה האינטלקטואלי הממושמע, מן הניתוח הספרותי, או מסקירת מגמות בתולדות הפילוסופיה של המערב ומדע הדת, אל מערבולת הקיום הנלהב.
הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל (תרס"ג-תשנ"ג, 1993-1903) היה מן הבולטים שבאנשי ההלכה במאה העשרים והוגה דעות חדשני ומקורי ביותר. במשך יותר מארבעים שנה העביר הרב סולוביצ'יק את השיעור בתלמוד לבכירים שבתלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, וכן הרצה בפני קהלים מגוונים ביותר. בהרצאותיו ובחיבוריו הראה כיצד ההלכה וההגות היהודית מציעות כלים להתמודדות עם אתגרי החיים המודרניים, בעודו עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי.