על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

המינגוויי – חתן פרס נובל לספרות ב־1954 – פרסם את ספר הסיפורים הזה ב־1927, בן 28. שורת סיפורים שבו שינתה את פני הספרות העולמית, והיא מן הפסגות המוּכָּרות המהוללות של הסיפור הקצר לדורותיו. 

משמו של הספר אין להסיק שנעדרות בו נשים. אבל במרכזו גברים הנתונים במה שנחשב טריטוריות גבריות קשוחות: הם לוחמים, מתאגרפים, מעסיקים אותם כוח, גבורה וכבוד־עצמי, הם אפילו עומדים לרצוח. כמה מהם מתרחקים מנשים, או מתקשים להתקרב אליהן, או נמצאים על סף פרידה מאשה, אך כמעט בכל הגברים־בלי־נשים הללו מתגלות פגיעוּת ומלנכוליה, והם נושאים בחוּבָּם תכונות סטריאוטיפיות נשיות. הם מתמודדים, תוך כדי ויתור, עם חולשתם, עם שלהי הקריירה שלהם, עם תבוסתם ופרישתם, מודעים לכזב שבגבורתם. "אני לא הייתי בז־צַיִד", אומר על עצמו המחבר־המספר, המלגלג על מדליית הגבורה שקיבל מממשלת איטליה במלחמת־העולם הראשונה.

הסיפור הקצר של המינגוויי ניחן בתחכום ספרותי יוצא־דופן, המוסווה במראית־עין של פשטות תחבירית, חסכנות לשונית, איפוק ומינימליזם. בסגנון לא־מעורב כביכול, המתרחק מדרמטיות, בלי פרשנות מנתחת של המספר, בהתנזרות מכְּניסה אל נפשות הדמויות, בהשתקה ובהחבאה של רגעים צעקניים, תוך שהחומרים הקריטיים מובלעים, סיפוריו של המינגוויי 'מספרים את עצמם' כמו במסירה אובייקטיבית דמוית מחזה: רוב הטקסט מוקדש לדיבורי הדמויות ולשתיקותיהן, למעשיהן ולסובב אותן, ולא למחשבות ולרגשות שלהן. אך למרות האקלים החסכני נראה הטקסט כמוצף במלאות ריאליסטית לא סלקטיבית של פרטים 'לא־מהותיים', וביריעות של דיבורים על עניינים־של־מה־בכך.

המינגוויי עצמו אפיין את הסיפורת שלו כאמנות של קרחון, שרק שמינית ממנו נעה בהוד מעל פני המים ורובו מוסתר, מבלי שניאלץ לחשוד שהמחבר אינו יודע את מה שהוא משתיק. יתר על כן, הסיפורים הקנוניים של המינגוויי לעולם אינם מה שחשבנו שהם במבט ראשון. המבט השני חושף סיפור אחר מזה שדימינו לקרוא, דמות אחרת שעומדת במרכז, או פרספקטיבה אחרת שממנה נפרש הסיפור. מעבר לפשטות המדומה מתגלה המינגוויי כאשף נדיר של תחכום ותִחבּוּל ספרותי.

סיפוריו של המינגוויי חשדניים כלפי אידיאולוגיות, אמונות, קודים, תוויות, הכרזות ומלים. כל אלה נחשפים בקוצר־ידם, כרעועים ומכזבים במגעם עם המציאות. לכן עדיף לו לקמץ בהם, לדבר באמצעות מה שמובן מן השתיקות.

בתרגום המצוין, הקשוב לניואנסים, של משה רון זוכים הסיפורים הללו, סוף־סוף, גם לנוסח ראוי והולם בעברית.