נוכחות

בספר עיון שהוא גם ספרות במיטבה, בשפה שאינה רחוקה משפת השירה והפרוזה, מזמינה אותנו הפסיכולוגית הקלינית והפסיכואנליטיקאית שרה קולקר למסע מרתק אל נפש האדם, הרקום ממחשבות, זכרונות, כמיהות וחלומות של הוגים פסיכואנליטיים, של משוררים וסופרים, של גיבורים מיתיים, של המחברת ומטופליה.

קולקר בוחנת שאלות יסוד פסיכואנליטיות כמו: מהי ראשיתה של הראשית? כיצד מתהווה ההוויה? מהו שבר ינקותי בלתי נמנע? מהו גרעין ייסוריו של אדיפוס שהוא גם מלוא נפשו של משה? בכל אלה נענית השאלה מאין העצבות הזו?" – העצבות נובעת מן האין ומן האובדן, מצריבתן של מִכווֹת נפשיות, מכוחה של כפיית החזרה, מן הלא־מודע הלא־מודחק ומכאביו של הזולת.  

המבוא שכתבה הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל, הכתיבה הייחודית של שרה קולקר ודימויי "אבני החלימה" מאוסף האמן יהושע (שוקי) בורקובסקי המשובצים בספר מובילים את הקוראים במסלולים מתפצלים בדרך להבנת מסע הנפש של האדם.

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.