בקיץ 1940, כאשר הכיבוש הגרמני החל לחנוק את פריז, אנייס אומבר, היסטוריונית ואתנולוגית מוערכת, עשתה מעשה של אמונה עיוורת ואומץ לב פזיז: היא וקומץ עמיתים מ"מוזיאון האדם" בפריז שלא יכלו לעמוד מנגד הקימו את אחד התאים הראשונים של ההתנגדות המאורגנת לכיבוש - הרזיסטאנס. ואולם הלהט האמיתי של אנייס ועמיתיה היה תמים וחובבני. ב-1941, בעקבות הלשנה, לכד הגסטפו רבים מחברי התא, כולל המנהיג הכריזמטי בוריס וילדה ואנייס עצמה.
הם הושמו במעצר והועמדו לדין על בגידה. שבעה גברים נידונו למוות והומתו בידי כיתת יורים. הנשים גורשו לגרמניה, לעבודות כפייה.
אנייס אומבר, אז בת ארבעים וארבע ואם לשני בנים, כתבה והפיצה כרוזים, הוציאה לאור עיתון מחתרת - "רזיסטאנס" - העבירה מידע מודיעיני והסתירה טייסים של בעלות הברית. את כל אלה תיעדה אומבר ביומן. כשנלכדה, החביאה את היומן ולמרבה הפלא הוא לא התגלה בחיפוש שעשה הגסטפו בביתה. התיאורים של אומבר מתאפיינים בדיוק תיעודי ולעולם אינם גולשים להכללות סתמיות, לרגשנות או להעמסה של פרטים. יום אחרי יום אנו עוקבים אחרי התפתחותה של מה שהפכה בתוך חודשים ספורים לאחת מרשתות המחתרת החשובות ביותר בצרפת הכבושה.
רזיסטאנס כתוב במתכונת של יומן המעניקה לו ישירות של סיפור מכלי ראשון וחיות שאין שנייה לה. הספר, הכתוב בזמן הווה, ופורסם לראשונה ב-1946, שואב יתרון עצום מעוצמת ביטויו. אנו חווים את הריגוש, את הסכנה, את ההתנסות הקשה ואת הסבל, כמו היינו לצדה של המחברת. גילוי הלב של אנייס אומבר, הזיכרון המוחשי, יכולתה להבחין בפרטים וחוש הומור שאין היא זונחת ולו לרגע, משווים לספר רעננות ומעלים אותו לדרגת ספרות ממש.