הקורא העברי למד להעריך את נטליה גינצבורג כאחת הסופרות היותר מרגשות של אמצע המאה העשרים. 'מיקלה שלי', שעלילתו מתרחשת בראשית שנות השבעים, הוא רומאן מאוחר יותר של גינצבורג, שבו מובאת לשיאה הפשטות הצלולה (והמורכבת כל-כך) של כתיבתה.
בעקיפין, בהצטברות הדרגתית, מצטיירת תמונת דמויותיה של גינצבורג, החיות כאילו בנפרדות מעצמן, ואינן מסוגלות למצוא אושר לא בתוך עצמן ולא בקשריהן עם אחרים; שאושרן הוא לכל היותר אשליה של הזיכרון המתרפק – כי "רק לעיתים רחוקות אנחנו מזהים רגעים מאושרים בשעה שאנחנו חווים אותם".
מיקלה הוא צעיר איטלקי שברח לאנגליה. "בעצם לא קל לי לומר מדוע עזבתי", הוא אומר על עצמו. האם בשל הסתבכות פוליטית? האם בגלל הבחורה שהכניס להריון, אם אומנם הוא אבי התינוק? האם הוא בורח מעצמו? שורת דמויות (אמו, אחיותיו, ידידו, הבחורה אם התינוק וכו') כותבות אליו לאנגליה, והרומאן הוא בחלקו הניכר רומאן-מכתבים. הן חיות "בין הקשרים" – במצב של קשר-לא-קשר בחייהן האישיים, בלי שניתן לקיים את הקשר, אך גם אי אפשר לנתקו. הן מנסות להיאחז באיזה זולת, כדי למצוא נקודת אחיזה לעצמן. ולכל דמות יש מיקלה שלה – אחר מן המיקלה של האחרים.
"בני-אדם נאחזים בתשוקות זעירות ומוזרות כשלאמיתו של דבר כבר אינם משתוקקים לכלום", אומרת האם; "מתרגלים לכל כשלא נשאר לך כלום", אומרת האחות; "אנחנו מתנחמים בלא-כלום כשאין לנו אלא לא-כלום", אומר אוסוואלדו.