"בהיותי בן 29 ומשהו, עתונאי, נשוי שמונה שנים, אב לילדה בת שנתיים וחצי, חדשים וחצי בדירה חדשה שהחלטנו כי היא תהיה הבית - באה המלחמה.
אל המלחמה נלוו פגזים. שנים - ממוענים אלי. אחד נפלט מקנה תותח ורסיסיו הרותחים מצאו משכנם בראשי.
השני יצא מלועה של מרגמה, להשלים את המלאכה בחלקו התחתון של גופי"
במשפטים אלה פותח יעקב העליון שנפצע בקרב על תל פאחר את ספרו המרתק, המתאר את עולמם המיוחד של פצועי מלחמה אשר ניצחו את הגורל.
פרקים של דמע ופרקים של הומור וצחוק חוברים יחד לתעודה אנושית בעלת עצמה, החושפת לפני הקורא את המסתתר מאחורי ההודעה הצבאית הלקונית על נפגעים בקרב.