"איני יודע מה שמה של הגנבת, אך דמותה חרותה היטב בזיכרוני. (...) ביום הגנבה היא לבשה בגד בהיר שאיני יכול לתארו בדיוק, אבל אני זוכר איך, ברגע המעשה עצמו, כשניתקה ממני את מבטה והחלה לרוץ וגבה אלי, הוא התנפנף על גופה הצנום. רוח לא נשבה באותו יום חם והביל במורדות הצפוניים של הרי ירושלים, ובכל זאת הבגד הבהיר הזה עוד מתנפנף בזיכרוני. מנוסתה היתה מראה יומיומי , ונראתה לי כמעט טבעית, לכן איחרתי מאוד להבין שהילדה הזאת ברחה וברשותה הנכס הרגשי והרוחני היקר ביותר שהורישו לי אבות אבותי – השואה שלי".
כך מתאר נעם חיות את החוויה שעוררה בו, כעבור שנים, את הצורך לספר את סיפור חייו הצעירים. תחילת הסיפור במושב ותיק ומבוסס בעמק יזרעאל, לב הקונסנסוס הציוני, חממה לטיפוח האמונה בצדקת הדרך – וסופו בשוליים האידיאולוגיים של החברה הישראלית של שנות האלפיים.
הילד השובב גדל ונהיה נער פעלתני, צעיר חסון שמטפח את גבריותו, אוהב בנות ובילויים, ופטריוט נלהב. הוא מתגייס ליחידה קרבית, מתנדב לקצונה ואף נשלח אל מעבר לים לשמש תועמלן רהוט למדינתו ולצבאה. אבל בינתיים, מתחת לסף התודעה, מתחוללת בו טלטלה רגשית, מוסרית ורעיונית שבמרכזה מתקבע בזיכרונו המפגש הקצרצר עם אותה ילדה פלסטינית קטנה, שעל כתפיה הצנומות הוא מטיל, כמעט בכעס, את לבטיו וייסוריו. המאמץ לגלות ולהבהיר לעצמו, ואולי גם לה, את ההקשר כולו, מחדד את זיכרונן של חוויות אחרות שנכרכות זו בזו בסערה.
גנבת השואה שלי הוא תיעוד כן, אישי וישיר ומחוספס לפעמים, של מהפך שחל בחייו של צעיר ישראלי – אחד ממעטים שהולכים ומתרבים, אם בדממה ואם בזעקה.