קלאריס ליספקטור האחת־והיחידה פרסמה את הספר הזה ב־1974, מעט לפני דרך הייסורים של הגוף, ושלוש־וחצי שנים לפני מותה.
הסופרת הכי יוצאת־דופן ומקורית במחצית השנייה של המאה העשרים, מדהימה אותנו גם כאן במשפטים, דימויים והבחנות, אשר כמותם לא נכתבו מעולם קודם לכן.
שני הסיפורים הפותחים את הקובץ מזכירים לנו את קלאריס של מיטב סיפורי קשרי משפחה.
בראשון קובעת אשה בת 70 להיפגש עם ידידים ליד אצטדיון, והיא גוררת את רגליה ותועה במסדרונותיו ואינה מצליחה למצוא דלת יציאה.
בשני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים לכאורה־מנוגדות, שחייהן התהפכו.
האחת, זקנה הנוסעת ממגוריה אצל בִּתָּה אל הבן שלה, להישאר אצלו עד סוף חייה; האחרת, צעירה שבורת־לב הנעלמת לתמיד לאהוב לבה כדי "להתחיל מחדש את חייה בכל רגע, כמו הבועות במים המינרליים".
אבל החל מן הטקסט השלישי, "סקירה יבשה של סוסים", שהם "חירות בלתי־מרוסנת", פורץ הסוס שיש במספרת, "צורתו מדברת": "אני אומרת מיד מה שיש לי לומר, ובלי סִפרות".