את אישיותו של משה דיין הרבו לתאר כאניגמטית בשל הבלתי מובן והבלתי מקובל שבהתנהגותו. הציפיות הכריזמטיות שנקשרו בו עוד הגבירו את התהיות לגביו.
הוא עצמו תרם לכך לא מעט משום שלא הִרבה להסביר את מעשיו ואת שיקוליו במצבי משבר, ונמנע מלהסביר כלל את התנהגותו האישית החריגה, שככל שעבר הזמן יצרה חיץ בינו ובין חלקים נרחבים בציבור ובתקשורת.
דיין השליך את יהבו על כתיבת יומן ועל תיעוד מעשיו והחלטותיו בספרים שפרסם לאחר שכבר חלפו האירועים שבהם נבחנה מנהיגותו. הוא נהג כך גם במלחמת יום הכיפורים, שהיתה נקודת השבר במנהיגותו, ואשר ממנה הוא לא התאושש עד סוף ימיו, למרות שעוד תרם להשגת הסכמי קמפ דייוויד ולהסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.
ספר זה סוקר ובוחן את דרכו של דיין בפוליטיקה, ומבקש לענות על רבות מן השאלות שנותרו סתומות לגבי התנהגותו והחלטותיו.
כמו כן, הוא עוסק בהשלכות המכריעות שהיו למלחמות ישראל על התפתחות מנהיגותו של דיין, וביחסיו רבי הפנים עם מנהיגים שמילאו תפקיד חשוב בחייו הפוליטיים ובהנהגת מדינת ישראל: דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין ושמעון פרס.