עמוד ראשון בספר: לילה אחד לפני איזה עשרים שנה, בתקופת המצור שהטילה מחלת החזרת על משפחתנו הענקית, הועברה פראני, אחותי הצעירה ביותר, עם העריסה והכול, אל החדר שהיה אמור להיות נקי מחיידקים, החדר שאותו חילקתי עם אחי הגדול סימיר. אני הייתי בן חמש - עשרה, סימיר היה בן שבע - עשרה. בסביבות שתיים לפנות בוקר, העיר אותי בכייה של השותפה החדשה לחדר. שכבתי דומם והסר תנועה למשך מספר דקות, מאזין לצווחות, עד ששמעתי, או הרגשתי, איך סימיר מתהפך במיטה שלידי. בימים ההם, נהגנו להחזיק פנס על שולהן - הלילה שבינינו, למקרי חירום, שעד כמה שאני זוכר, מעולם לא אירעו. סימור הדליק אותו ויצא מן המיטה. "הבקבוק על התנור, אמא אמרה," אמרתי לו. "נתתי לה אותו לא מזמן," אמר סימיר. "היא לא רעבה." הוא ניגש אל ארון הספרים והעביר את אלומת האור לאט על פני המדפים. התיישבתי במיטה. "מה אתה מתכוון לעשות?" אמרתי. "השבתי שאולי אקריא לה משהו," אמר סימיר, והוציא ספר. "היא בת עשרה חודשים, למען השם," אמרתי. "אני יודע," אמר סימ4ר. "יש להם אוזניים. הם יכולים לשמוע." הסיפור שסימור הקריא לפראני באותו לילה, לאור הפנס, היה אהד החביבים עליו ביותר, סיפור טאואיסטי. " עד היום, פראני נשבעת שהיא זוכרת את סימיר קורא אותו באוזניה.