"אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה – היא היתה רק אן."
מכל גיבורותיה של ג´יין אוסטן, אן אליוט היא כנראה המיוחדת ביותר, ומכל ספריה האהובים, השפעה הוא המהפכני ביותר. כמו אליזבת בנט מ"גאווה ודעה קדומה" וכמו אלינור מ"תבונה ורגישות", אן היא טובת לב ושכל, שקוּלה ולא מתלהמת, בניגוד גמור לרבים מהסובבים אותה. אבל היא בשלה יותר, מעניינת יותר ונועזת יותר מהן. לא במקרה היא גיבורת הספר האחרון שהשלימה אוסטן לפני מותה.
בהיותה בת תשע-עשרה דחתה אן את אהבת האמת של קפטן ונטוורת, על פי עצתה והשפעתה של ידידתה המבוגרת ליידי ראסל. עד מהרה עמדה על טעותה, והבינה עד כמה נבוב סולם הערכים החברתי שבשמו פעלה חברתה. כעת, כעבור שמונה שנים, היא תדע לפעול לפי צו לבה ויושרה הפנימי. בשונה מאליזבת בנט, אן אליוט, כפי שכותבת הסופרת רונית מטלון באחרית הדבר לספר, "באה לנישואיה עם קפטן ונטוורת כאדם שלם, מעוצב וממומש מבחינה רגשית. לא הנישואים הם שמבשילים אותה אלא היא זו שמבשילה את עצמה בתהליך ממושך קודם לכן."
הספר ראה אור בעבר בהוצאת כתר תחת הכותרת "הטיית לב".