כעס צדקני... פחד תמים... מאחר שזעמה של הסבתא לא יצא עדיין מן הכוח אל הפועל, נעשינו, כריס ואני, חסרי זהירות. לא תמיד שמרנו על צניעות בחדר המיטות. היה קשה לחיות יום אחר יום, תוך הסתרה מתמדת של חלקי גופך האינטימיים ביותר מעיני בן - המין האחר. ואם נהיה גלויי לב עד הסוף, לאיש מאיתנו לא אכפת היה מי יראה מה. היה צריך להיות לנו אכפת. היה עלינו להיזהר. היה עלינו לנצור את דמות גבה השפוף, הארור, של הסבתא, לנגד עינינו, ולעולם, לעולם לא לשכוח. מפתח הסתובב בחור המנעול. במהירות הבזק ניסיתי ללבוש את השמלה ולמשכה למעלה, בטרם תיכנס. אך היא כבר ראתה אותי במערומיי; היו אלה עיני האבן האפורות, הנוצצות. "כך!" ירקה הסבתא, "סוף סוף תפסתי אתכם... חוטאים! את חושבת שאת נראית יפה? את חושבת שהחמוקים הצעירים הללו מושכים? את אוהבת את שיער הזהב הארוך הזה, שאת מברישה ומסלסלת? ואז חייכה. החיוך הנורא ביותר שראיתי מעודי...