תקווה בשולי הקמפוס - יד שניה

"העתיד שייך לנשים" – כך הצהיר בשנת 1995 ג'וזף בלאטר, יושב ראש ההתאחדות הבין-לאומית לכדורגל, בשבחו את סגנון המשחק של נשים כדורגלניות:
"משחק בסגנון ייחודי", "מאופיין באלגנטיות".

לכאורה, מדובר בהצהרה בעלת חשיבות של ממש: פיפ"א מקבלת-מאמצת את כדורגל הנשים למשפחת הכדורגל העולמי.
לאחר שנים של מאבק על זכותן לשחק כדורגל ליד כדורגל הגברים, ובהכירן בכך שאין להן ברירה אלא להסתפק בשלב זה במעמד של שוות אך נפרדות, סוף-סוף, הסמכות הגבוהה ביותר של הכדורגל העולמי מעניקה להן מעמד, ויתרה מזאת: רואה בכדורגל הנשים את עתיד המשחק הזה.
האם כך?

נשים החלו לשחק כדורגל זמן מה לאחר שמשחק זה קודד והפך למשחק בהא הידיעה של המעמדות הנמוכים באנגליה, והן עוררו רגשות סוערים.
המגדר הגברי התלכד נגדן: התאחדות הכדורגל האנגלי החרימה אותן וחבריה נתבעו שלא לשתף עמן פעולה;
העיתונות הנשלטת על ידי גברים גינתה אותן וקבעה שהמשחק הזה אינו מתאים להן.
אבל אף על פי כן ולמרות הכול נשים אנגליות ייסדו מועדוני כדורגל משלהן וקיימו משחקים בינן לבין עצמן. עם השנים התפשט כדורגל הנשים למדינות המערביות, ומשם הלאה לדרום אמריקה, אסיה ואפריקה.
במאה שבעים ושבע מדינות יש היום כדורגל נשים, כולל ישראל.

כדורגל הנשים בעולם מתקיים כיום במעמד של "אוטונומיה יחסית" המוענקת לו על ידי מוסדות הכדורגל הארציים והבין-לאומים המונהגים על ידי גברים. את האוטונומיה הזאת הרוויחו הנשים במאבק עיקש ומתמיד במקביל למאבק הפמיניסטי שנערך בחזית הפוליטית, אך גם במנותק ממנו. כדורגל הנשים בישראל מתנהל בשוליים: מספר הקבוצות אינו רב, תקציבו דל וקהלו מדולל מאוד.
מעמדו כעלה הנופל ביער: אין רואה ואין שומע. ובכל זאת, במשך עונת הכדורגל מתייצבות השחקניות על כר הדשא בכל שבוע כדי לומר להן ולאחרים – יש.


ד"ר אמיר בן-פורת – לשעבר מרצה בחוג למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון – פרסם, בין השאר, את הספרים הבאים:
"ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי" (2002); "כדורגל ולאומיות" (רסלינג 2003).

"זהו ספר שיש לייחד לו מקום בכל תוכנית לימודים. לא – צריך לייחד לו מקום בכל בית" - ג'ון פילגר, מתוך ההקדמה לספר

מלחמת וייטנאם הסתיימה בתבוסה הצבאית הגדולה ביותר שידעה ארצות הברית מעודה. מאז ועד היום עמלו המשטר האמריקאי ומלומדיו האינטלקטואלים להתגבר על התסמונת שזכתה לשם "תסמונת וייטנאם" – חשש מצד קובעי המדיניות בארצות הברית שכל מבצע צבאי רחב היקף עלול להפוך ל"תסבוכת" ולעורר התנגדות המונית מבית. ספרו של ג'ו אלן בוחן את לקחי תקופת וייטנאם מבעד לעיניו של אדם שהוא גם היסטוריון מסור וגם פעיל נמרץ בתנועת ההתנגדות למלחמה בימינו.

לא זו בלבד שאלן מנתץ את המיתולוגיה המקובלת ביחס למלחמה הארוכה ביותר שניהלה ארצות הברית עד ימינו, הוא גם עוסק בשלושה גורמים שמילאו תפקיד מרכזי בהנסתה של ארצות הברית מווייטנאם: ההתנגדות הווייטנאמית, תנועת ההתנגדות למלחמה בארצות הברית והמרד האמיץ של חיילי ארצות הברית נגד הפיקוד הצבאי האמריקאי.

לצד הצגת הרקע ההיסטורי-פוליטי לכניסת ארצות הברית למלחמה ותיאור זוועות המלחמה שחולל הצבא האמריקאי בווייטנאם, אלן חושף את ההיסטוריה המודחקת של מרד החיילים ואת יחסיו הדינמיים עם תנועת השלום העולמית. הוא מתאר את המאבק לזכויות האזרח, של שחורים ולבנים, שסייע להוליד תנועה מאורגנת ופעילה של התנגדות למלחמה; הוא מראה כיצד היחלשותה של התמיכה במלחמה הן בארצות הברית והן בשורות הצבא שיתקה את הממסד הצבאי והפוליטי החזק בעולם, עד שלא היה יכול להיאבק בלוחמה הנחושה של הווייטנאמים.

ג'ו אלן כותב מאמרים רבים בכתב העת International Socialist Review; לוחם ותיק למען צדק חברתי אשר מעורב במאבקים שוטפים למען העובדים, לביטול עונש המוות ולשחרורו של האסיר הפוליטי גארי טיילר.