מעשה שהיה: אמריקה סופגת מכה קשה מהאוויר במתקפה יפנית על פרל הארבור. היא מצטרפת לכוחות הלוחמים במלחמת העולם השנייה, וגם לרשותה עומדת הטכנולוגיה החדשנית שזה עתה צורפה לארסנל של שדה הקרב — מטוסי הפצצה. בפעם הראשונה אפשר להפתיע את האוייב מלמעלה, ובעלות הברית מתלבטות מה לעשות במטוסים. הרג חסר אבחנה, מגובה רב, הוא לא מוסרי. ומצד שני, המלחמה נגררת, מתמשכת, ובעלות הברית רוצות לשים לה סוף.
הנה, זה גרעין הדילמה, מוכרת עד כאב, שעומדת מולם: האם נדרש להרבות בשפיכות דמים כדי להפסיק שפיכות דמים. כאמור, נשק חדשני, מלחמה טוטאלית, קבלת החלטות במצב של אי ודאות. זה סיר הלחץ שבו מתבשלים יחדיו מנהיגים, גנרלים, ממציאים, טייסים. זה סיר הלחץ שהולך ומתחמם מעמודו הראשון ועד עמודו האחרון של כנופיית המפציצים.
מלקולם גלדוול כבר כתב כמה ספרים, שהצליחו מאוד. הוא כתב על התנהגויות אנושיות ועל מגמות חברתיות, הוא כתב על הצלחה ועל כישלון, על זרות ועל הידברות. אבל על מלחמה לא כתב. למה לשנות פתאום כיוון ולכתוב על מלחמה? גלדוול פותח בעניין אישי: זיכרונות ילדות. זו בוודאי סיבה. אבל נדמה שהסיבה החשובה יותר היא מה שמסתתר מאחורי הסיפור שהוא בוחר לספר. גם כאשר הוא כותב על מלחמה, גלדוול מתכוון להרבה יותר. ישנה ההיסטוריה, דרמטית, מתעתעת. ישנם גיבוריה, צדיקים, נבלים, נפלאים, עלובים. כל אלה משאירים את הקוראים מרותקים לסיפור. אלא שהסיפור הוא לא רק סיפור. מקופלות בו שאלות משמעותיות ורלבנטיות. השאלות הללו הן סיבת הספר.
זה סיפור שאפשר לקרוא מרותקים בערב אחד (כך אני עשיתי), אבל מלווה את הקוראים עוד שבועות ארוכים אחר כך.