האמריקאית בלב ברלין הנאצית

אסופת מאמרים זו נכתבה לזכרו של פרופ' דן גבתון. פרקי הספר  נכתבו על ידי הקהילה האקדמית העוסקת במנהל ובמדיניות בחינוך אשר עליה נמנה דן: המנחים שתחת הדרכתם כתב את הדוקטורט, עמיתים באקדמיה בארץ ומעבר לים, וסטודנטים לתארים מתקדמים שאותם הנחה דן במסירות רבה.

בספר שלושה שערים: השער הראשון מתמקד בחשיבותם של צוותי החינוך בהובלת שינויים ורפורמות חינוכיות בעבר ובהווה; השער השני עוסק בהיבטים מתודולוגים לחקר מדיניות ומנהל החינוך מנקודת מבט ביקורתית, לצד גישות חדשניות; השער השלישי פותח צוהר לדיון במבחר סוגיות בחקר מדיניות חינוכית בימנו. פרקי הספר מצביעים על כך שבחינת תופעות מפרספקטיבה לוקלית, המתייחסת להקשר הייחודי המאפיין את סביבת התהליך החינוכי, מסייעת בהבנת השינויים החברתיים והתרבותיים המתרחשים בחברה. כמו כן, פרקי הספר מדגישים  שהובלת שינוי מחייבת שיתוף פעולה בין צוותי הוראה לבין הקהילה שאותה הם משרתים, לצד בעלי עניין בנעשה במוסדות החינוך; מכאן שמגמות של מרכוז הנן יעילות פחות לתפקודן של מערכות חינוך. צוותי החינוך בבית הספר נדרשים לפיכך להיות סוכנים אקטיביים הפועלים יחד עם הקהילות של בית הספר על מנת לספק מענים חינוכיים יעילים לתלמידים, הורים ומורים מתוך נקודת מבט יזמית וחדשנית.

העורכים: פרופ' אודרי אדי-רקח – החוג למדיניות ומנהל בחינוך באוניברסיטת תל-אביב – היא חוקרת בתחום של סוציולוגיה ומנהל החינוך; מחקריה מתמקדים בסוגיות של פערים חברתיים, שיפור בתי ספר וקשרי בית הספר והקהילה. מחקריה מבוססים על שיטות כמותיות ואיכותניות.

פרופ' יזהר אופלטקה – החוג למדיניות ומנהל בחינוך באוניברסיטת תל אביב – חוקר תהליכים ניהוליים וארגוניים במערכות חינוכיות; מחקריו מתמקדים בהיבטים רגשיים של עבודת המנהל והמורה, קריירות של אנשי חינוך, רפורמות חינוכיות ומנהיגות חינוכית.

ספרו החדש של ישראל המאירי, להפנות את הראש ולראות, עוסק בנושא שרק מעטים נוגעים בו: העיבוד הדרמתי. חלקו הראשון של הספר עוסק ביחסי מקור ועיבוד בדרמה הקלאסית והישראלית; תחילה, מבט על מעבדת העיבוד הדרמתי בטרגדיה היוונית ובזו של שייקספיר, ובהמשך הספר המאירי מקיים דיון ביחס לעיבוד הדרמתי בתיאטרון הישראלי: ממשה שמיר, נתן שחם, ויהושע סובול, ועד לחנוך לוין. עיון מיוחד מוקדש לעיבודיהם הדרמתיים של ניסים אלוני ויעקב שבתאי, ולנתן אלתרמן.

"בשפה חיה ובהירה ישראל המאירי מביא ראייה מחודשת ביחס למיתוסים המכוננים של התיאטרון, במיוחד התיאטרון הישראלי: המיקוד האובססיבי הוא בנושא העקדה, הקורבן וההקרבה, וכן, באופן רחב יותר, המשיכה אל המוות כמניע פסיכולוגי-רומנטי בתרבות ובאתוס הישראליים. הספר עוסק בעיבוד של ארבעה מיתוסים יסודיים: אדיפוס, אורפיאוס, דון ז'ואן, והעקידה/צליבה; בעקבות העיבודים המכוננים הללו עולות שאלות על מאבקו של האדם מול נשותיו, מול זכרו, מול תשוקת הכיבוש שלו, מול ייסורי מצפונו, מול האל, הבשורה והברית, המשכיות הדורות, הישארות הבן החי או קידוש נפילתו ומותו. בדרכו הייחודית ספר זה מאפשר לימוד והיכרות עם יצירות רבות, תוך שהוא מוקיר את היוצרים הגדולים ואת המתרגמים החשובים של התיאטרון הישראלי".

עילי ראונר

בחלקו השני של הספר מובאים שלושה עיבודים דרמתיים של המחבר עצמו: "יוליה", על פי סטרינדברג; "עוולה", על פי י. ח. ברנר, ו"סימביוזה", על פי רומן של ישראל המאירי.

"זו הצגה מעניינת ביותר […] מתחת לקליפה ההיסטורית מועלות כאן בעיות יסוד של המפעל הציוני, אשר להן משמעות אקטואלית ביותר".

בועז עברון – על "עוולה"

"המאירי שוטח רפרטואר של קשרים שמנהל הגיבור ושנעים בין טפילות ליחסי טורף-נטרף […] זו אלגוריה על התרבות המתגלה במיתרים הדקים ביותר באדם, על המבנה הכוחני של יחסי שולט-נשלט, עבד-אדון".

שמעון אדף – על "סימביוזה"

ישראל המאירי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, פרסם שלושה-עשר ספרי פרוזה; מחזותיו הוצגו ב"הבימה", בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בתיאטרון "הסטודיו" ובתיאטרון "הסימטה", ולאחרונה המחזה "צרוב באור", ב"המרץ 2". ספרו "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס", ראה אור ברסלינג (2013).