הפרקים הלא - זוגיים בספר הם סיפורה של אנה, רקדנית בלט צעירה, שנסעה מאיטליה לרקוד בלונדון בהזמנת אחד הכוריאוגרפים הכי חשובים באירופה. הריקוד אומנם זורק אותה פנימה, אל הקשבה תובענית לגוף, אל הריכוז והחומרה, אבל יחסיה עם הגוף שלה מורכבים. רק באופן חלקי צולחת בידה המשימה לא להתאחד עם הגוף, לחשב אותו, להפוך אותו למכשיר שלה ולא למחוז של מצבי רוחה ולתחליף לאהבה. לא פלא שעל סף פריצת הקריירה שלה, בחזרה הגנרלית, באה הנפילה, שבה היא קורעת את הרצועה הצולבת של הברך ואינה מסוגלת יותר לרקוד. בשובה מוכה לאיטליה, היא פונה ללימודי ספרות רוסית ומבקשת לכתוב עבודת - גמר על צ'כוב אצל הפרופסור לספרות רוסית, ארנסטו וינצ'י. זו הנקודה שבה מתחילה הכרונולוגיה של הפרקים הזוגיים בספר, סיפורו של ארנסטו, הפרופסור. אנה באה למשרדו כדי להציע לו לכתוב את העבודה בהנחייתו, והיא תוסף ותפגוש אותו עוד פעמים אחדות, בתקופה שבה חיי הנישואים שלו כבר מצויים במשבר עמוק, אשר הוא כמעט אינו מודע לו. לעומת זאת, הוא מודע היטב לכך שהכתיבה שלו (על המשורר מנדלשטאם) תקועה. המפגש שלו עם אנה (אבל מה הוא בכלל יודע עליה, עד סוף הספר ?), ועצם האפשרות לחשוק בה, גורמים לו להרגיש כביכול יותר חי, כאילו התעורר מתרדמת, ולמעשה מחדדים את התוודעותו להתמוטטות של נישואיו ושל חייו הרגשיים, ולריק שבו הוא שקוע עד צוואר. הוא, איש של מלים, מוצא בתוכו מחוזות הולכים ומתרחבים של אי - דיבור, רגשות בלי מלים הולמות כדי לתאר אותם.
הסיפור, שנראה תחילה כעומד להתפתח לרומאן בין פרופסור נשוי לבין המסטרנטית הצעירה והיפה שלו, הוא ההיפך מזה. "אם האהבה בנתה לה קן בנשמה, יש לעקור אותה", עשוי להיות מוטו אלטרנטיבי של הספר הזה, שיעמוד כניגוד למוטו הקיים (בעמ' 5), משירה של אחמטובה, על "המצפה לסופה", על החושקת בסערה. הדמות הצ'כובית הקוסמת לאנה, גיבורת הספר, היא מאשה מן 'השחף' של צ'כוב, עליה היא מתכוונת לכתוב. אנה, שאהבה מתקשרת אצלה 9מנוסה, מתפעמת ממאשה השולטת ברגש האהבה שלה, העוקרת אותו מתוכה כמו צל שכל הזמן נמלט וממשיכה הלאה, ללא תקווה, אבל בטוחה בבחירה שלה. אנה - קונקרטית ותובענית, מקשיבה בריכוז עצום פנימה, מתוך התמסרות פראית לעצמה, לאיזושהי עצמה ; ואילו ארנסטו כמעט אף - פעם לא מתמקד במרכז, אלא תמיד מביט אל החוץ, אל הסמוך לו והסובב אותו, ואינו מודע להתקות ולהשלכות שהוא עושה (אחותו המהלכת מתוך שינה היא מטאפורה שתהלום אותו) : אבל השניים, אנה וארנסטו, המנוגדים כל - כך, הולכים בדרכים כה שונות באותו כיוון, של בלימת האהבה. הספר הזה הוא הקשבה דרוכה, נדירה בכוחה, לאשלייה של החירות שבבדידות, ולשריונים המגוננים מפני עצם האפשרות של האהבה. הוא מפעים בניואנסים הלא - צפויים והמרהיבים של המצבים הרגשיים, ומנגד, במוחשיות העזה והמדויקת שבה נכתב כאן הגוף (הקוראים יתקשו להאמין שליזה גינצבורג מעולם לא היתה רקדנית).
'מצפה לסופה' הוא הרומאן הראשון של ליזה גינצבורג (נכדתה של נטליה גינצבורג, ובתו של קרלו גינצבורג).