"במִבדד-הרים, שהוא גופי,
במקדש, שהוא חזי,
בפסגת המשולש, שהוא לבי,
הסוס, שהוא תודעתי – עף כמו הרוח.
כשאתפוס אותו, באיזה חבל אתפסהו?
כשאקשור אותו, לאיזה יתד אקשרהו?
כשיהיה רעב, באיזה מזון אאכילהו?
כשיהיה צמא, מאיזה נהר אשקהו?
כשיהיה לו קר, לאיזה מחסה אביאהו?"
סיפורו של מילארפה הוא אחד מהכתבים המרכזיים והמשפיעים עבור המאמינים של הבודהיזם הטיבטי. חייו ושיריו של מילארפה זכו להערכה עצומה, ריגשו והיוו השראה דתית לבודהיסטים בטיבט באופן חוצה אסכולות וזמן. מהמאה ה-12 ועד לימינו, רועי צאן בהרים, יוגים מתבודדים ונזירים שכלתניים במנזרים שרים ומספרים את חייו של מילארפה בהערכה רבה למכשף השחור שהפך לבודהה מואר במחזור חיים אחד.
אף על פי שסיפורו של מילארפה מסופר בהקשר בודהיסטי, ניתן למצוא בו יופי ספרותי-פיוטי, וסיפור אנושי על מאמץ ונחישות להגשמה פנימית. אחת המעלות של הסיפור היא קולו האישי של מילארפה. קול זה משתף את הקורא בפרטי חייו ובחוויותיו לאורך הסיפור כולו, ומכניס אותנו אל תוך עולמו הפנימי. בנוסף, חייו של מילארפה משמשים כצוהר לדת ולתרבות של טיבט, ובייחוד לעולם של מתרגלי הטנטרה הבודהיסטית.