עטלפים - יוסי יובל

"מדוע אתה חושב שצוות סירה שתיים, שאיבד את המנהיג החזק שלו, המשיך לתפקד היטב, אפילו עם מנהיג פחות טוב?"
"לקיחת אחריות טוטאלית — מנהיגות טובה — היא דבר מידבק. המנהיג המקורי של צוות סירה שתיים הטמיע בכל אחד מאנשי הצוות שלו תרבות של לקיחת אחריות טוטאלית, של ניצחון ושל התנהגות שמובילה לניצחון."
 
בגרסה חדשה ומעודכנת לרב המכר שסחף את אמריקה והעולם, שני קצינים מיחידת העילית "אריות הים" מדגימים כיצד עקרונות המנהיגות שהובילו אותם לניצחונות בשדות הקרב האלימים והמסוכנים ביותר בעיראק, ישימים גם בארגונים ובחברות. שדה הקרב הוא סביבה דינמית וקשוחה מאין כמותה, המלמדת בדרך הקשה שההבדל בין ניצחון לתבוסה ובין חיים למוות תלוי בראש ובראשונה במנהיגות. ג'וקו וילינק ולייף באבין, כמנהיגי יחידת המשימה "ברוזר" בצוות שלוש של "אריות הים", קיבלו משימה שלדעת רבים היתה בלתי אפשרית: לעזור לכוחות האמריקאיים בעיראק להשיב את הביטחון לעיר רמאדי – עיר אלימה ביותר שהיתה נתונה בידי כוחות המורדים. דרך חוויות גבורה ואובדן, כישלונות וניצחונות בחודשי הלחימה הקשים ברמאדי, למדו שני הקצינים שמנהיגות – בכל הרמות ובכל הדרגים – היא המרכיב החשוב ביותר הקובע אם צוותים מצליחים או נכשלים.
 
בעקבות שירותם בעיראק פיתחו וילינק ובאבין תוכנית מנהיגות שנועדה להעביר את הלקחים שהפיקו בשדה הקרב לדור המנהיגים הבא של "אריות הים". לאחר שפרשו, הקימו חברת ייעוץ שאימנה אינספור מנהיגים ועזרה למאות חברות וארגונים בארצות הברית ובעולם לפתח צוותים מנצחים, ולהוביל אותם ביעילות מרבית לעליונות בשדות הקרב שלהם.
 
כל פרק בספר פותח בסיפור מרתק על משימה בשדה הקרב, לאחר מכן ניתוח האירוע ומציאת העקרון המנחה, ולבסוף יישומו בעולם העסקי והארגוני.
 
מאז ראה אור הספר לראשונה הוא חולל מהפכה בתחום פיתוח המנהיגות והציב רף חדש לספרות המנהיגות. ברוב הארגונים המובילים הוא נחשב קריאת חובה והפך לחלק אינטגרלי מתוכניות ההכשרה למנהיגים באינספור ארגונים, חברות ויחידות צבאיות, כשהמטרה המשותפת לכולם היא להוביל ולנצח.

מדוזות

הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹת

לְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.

אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.

זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַ

אוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.

מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,

גּוּף רַךְ עַל הַחוֹף

בְּקֶבֶר אֲחָיוֹת.

 

אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת.

אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָן

מֶדוּזוֹת מֵתוֹת,

אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.

 

שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה.