עטלפים - יוסי יובל

ספרה של לינור הדר, חשיבה מקרטעת, עוסק בחינוך לחשיבה בתוכניות הלימודים בישראל. הספר מציג דיסציפלינה מחקרית המתמקדת בחקר מדיניות חינוכית דרך מסמכי תוכניות לימודים. תוכנית הלימודים, על כל היבטיה, מהווה כלי מרכזי שבאמצעותו המדיניות החינוכית מגיעה אל שדה החינוך, אל בתי הספר והכיתות. הספר מציג ומדגים משנה סדורה של חקר מדיניות דרך מסמכי תוכניות לימודים; הוא מבסס תהליכים מחקריים שבאמצעותם ניתן לחקור מסמכי תוכניות לימודים. באמצעות ניתוח של מסמכי תוכניות לימודים הספר חושף תפיסות של קובעי מדיניות ביחס למקומן וחשיבותן של מיומנויות ויכולות קוגניטיביות בתהליך החינוך.

חשיבה מקרטעת חושף ציפיות ביחס להתפתחותן של יכולות ומיומנויות אלה בקרב תלמידי מערכת החינוך בישראל, ובאופן הזה עוזר לשרטט את דמות הבוגר של מערכת החינוך בישראל מבחינה אינטלקטואלית. הסתכלות אינטגרטיבית על ניתוח מסמכי תוכניות לימודים מצביעה על חוסר קוהרנטיות והיעדר ראיה אינטגרטיבית בהתייחסות להיבט הקוגניטיבי, בתוך ומעבר לתחומי התוכן השונים הנלמדים במסגרת תוכנית הלימודים. כמו כן, הדיון בספר מתייחס להיבטים אפיסטמיים, לשוויון הזדמנויות, לאוטונומיה וידע של מורים כפי שאלה באים לידי ביטוי בתוכניות לימודים בישראל.

לינור הדר היא פרופ' חבר במכללה האקדמית בית ברל ובאוניברסיטת חיפה. מחקריה מתמקדים בתוכניות לימודים ופדגוגיה. במסגרת זאת היא עוסקת, בין השאר, בחקר מסמכי תוכניות לימודים, למידה והתנסות פדגוגית של מורים ומורי מורים, בפדגוגיות אלטרנטיביות ובפדגוגיות של למידה שיתופית. כמו כן חוקרת את החינוך לחשיבה; בתחום זה היא התמחתה בפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, ארה"ב.

כל אחד מאיתנו ימות יום אחד, ולרוב, זה לא יקרה בתנאים שלנו... אבל ישנן דרכים להפוך את המוות לחוויה טובה יותר, מרפאת, לא רק לאדם שעובר לעולם הבא, אלא גם לנשארים מאחור. 

•  בת שעשתה מדיטציה וראתה לנגד עיניה את דמות אימה מוארת מבלי שידעה שבאותו רגע היא נפטרה בבית החולים. 
•  אישה חלמה חלום עוצמתי על חברתה הטובה נפרדת ממנה ומהעולם, כשהיא התעוררה היא קראה פוסט על פטירתה באותו לילה. 
•  אם לעוברים תאומים חווה חיזיון במהלך הלידה בו היא נמצאת במסיבה ונפרדת מאחד התאומים שלא ישרוד את הלידה.   

בשערי גן עדן הוא מחקר מוסמך ופורץ דרך, עשיר בסיפורים אישיים על הדרכים הרבות שבהן אנשים מלווים את המתים בהיפרדם מהעולם בתהליך שנקרא – "חווית המוות המשותף".

ויליאם פיטרס, עובד סוציאלי שהתמחה בטיפול בחולים סופניים, התנדב בשנת 2000 להשתתף בפרויקט הוספיס בסן פרנסיסקו וחווה חוויה בלתי רגילה. בזמן שהקריא בקול למטופל, הרגיש פתאום שהוא מרחף באוויר מחוץ לגופו ולצידו מרחף המטופל ומסתכל עליו בחיוך. כעבור רגע הרגיש פיטר שהוא חוזר לגופו... אבל המטופל לא שב להכרה ומת.

פיטרס, שהיה מבולבל והמום ממה שקרה, התחיל לחפש אנשים נוספים שעברו חוויות דומות. הוא הקדיש עשרים שנה לאיסוף הסיפורים ומצא שיש בהם דמיון רב החוצה יבשות ותרבויות. 

אחרי שנים רבות שבו הרגעים העוצמתיים האלה נלחשו בבתי הוספיס ובקהילות הרפואיות, הם זוכים סוף־סוף לדיון פתוח ולהסברים. בשערי גן עדן מלא בסיפורים מרגשים עד דמעות של בני ובנות זוג שעזבו את העולם לאחר עשרות שנים של זוגיות, ושל הורים שכולים שהשתתפו בתהליך הפרידה של ילדיהם מהעולם. תהליך שלא היה בו רק כאב וצער, אלא גם שלווה, משמעות, המשכיות והמון אהבה.

פיטרס בוחן בכלים מחקריים את ההשפעות של "חוויות המעבר המשותף" – שחרור למראה אדם אהוב שמוצא אושר, או תחושה של התפייסות כשמערכת היחסים היתה טעונה. הוא דן בשאלות כמו מה יכול להסביר את "חוויות המעבר המשותפות"? כיצד נוכל להגביר את הסיכויים שנחווה זאת בעצמנו? האם החוויות הללו רומזות לנו על מה שמחכה לנו מעבר למוות? והחשוב מכול, כיצד הן יכולות לשכך את הפחד מהמוות, להכין אותנו בצורה מיטבית לרגעים האחרונים, ובדרך גם לגרום לנו ליהנות מהחיים בעוצמה.