"זוכר היה זֶרח את פניו של זקנו עשָׂו. מצחו רחב היה וקמטיו כתלמֵי שׂדה מחורצים בו ועיניו החומות כּבויות משהו ובלָבן שבהן פשט האדום. ראשו מורכּן על חזהו דומה מעכּל אט אט את דבריו שלו וידיו נשענות ברווחה על מסעד הכיסא.
והנה, הרים ראשו הישיר מבטו אל עיני זֶרח ואמר: "ולא די היה לי בכך, שהנה הוסיף יוצר העולם לפגוע בי גם מצד דברי אבי שהנה קרא למחרת היום את יעקֹב אליו וברך אותו נוכח פני הנבוכות. בּרך וכֹה אמר לו: "לא תיקח אשה מבּנות כּנען". ואני עומד דום על מקומי דומה דוממים בני מעַי ולבּי הולך וננקב חורים חורים מכּל מלה נוספת של אבי, שהנה אומר הוא לאחי שיִפנה צפונה לפדן ארם אל בית בּתואל כדי לקחת לו משם אשה מבנות לָבן דודי.
ולא עוד, אלא כמו לזְרות מלח על פצעי הוא מחדש ברכתו אליו מדגיש ואומר "ואל שָדי יברך אותך ויפרךָ וירבּךָ והייתָ לקְהל עמים, וייתן לך את ברכַּת אברהם".