אחר גירושיו, רכש ד״ר רוברט לאינג, מרצה בכיר לפיזיולוגיה, דירה קטנה בקומה ה-25 של רב-קומות חדש, הראשון שהושלם מתוך סדרה בת ארבעה רבי-קומות זהים שהלכו ונבנו במרחק כמה קילומטרים מלונדון. רב-הקומות היה יצירת בטון ברוטליסטית פרי תכנונו של האדריכל האקסצנטרי אנתוני רויאל, שהתגורר בקומת הגג.
עם ארבעים קומותיו ואלף דירותיו, רב-הקומות היה עיירה מאונכת שתושביה ספונים כל אחד בקופסה שלו בשמים.
זו היתה מכונה ענקית שתכליתה לשרת, בעזרת מגוון מרשים של שירותים, לא את כלל הדיירים כקבוצה, אלא כל דייר בנפרד. את הקומה העשירית כולה תפסה רחבה בגודל סיפון נושאת מטוסים ובה מרכול, בנק ומספרה, בריכת שחייה ואולם התעמלות, חנות משקאות מצוידת היטב ובית ספר יסודי לילדים המעטים שהתגוררו בבניין. בקומה ה-35 היו בריכת שחייה נוספת, סאונה ומסעדה. בגג התצפית הוקם גן פסלים לילדים.
אלפיים הדיירים היו אוסף של אנשי מקצוע אמידים – עורכי דין, רופאים, יועצי מס, אקדמאים בכירים ואנשי שיווק, טייסי חברות תעופה, טכנאים בתעשיית הקולנוע ושלישיות של דיילות אוויר שחלקו דירות בצוותא. כל אחד מהם התמקם בבניין בהתאם להישג ידו.
החיים בבניין מסוג זה אינם חסרים תלאות קטנות: מסיבות רועשות עד הבוקר, הפסקות חשמל, מעליות שמתעכבות בקומות העליונות, פירי אשפה שנסתמים בקומות התחתונות. אבל הכול חיכו בכיליון עיניים למכירתה של הדירה האלף, הדירה האחרונה. הקבלנים הבטיחו שהמסיבה תהיה על חשבונם.
כשנמכרה הדירה האחרונה, רב-הקומות התמלא והגיע למסה הקריטית.
בהומור פרוע ובהיגיון ברזל, חושף ג׳ ג׳ באלארד את האלימות הסמויה הרוחשת תחת הבטחותיה של הארכיטקטורה המודרנית, ומראה כיצד החיים באוטופיה הקפיטליסטית עלולים להידרדר במהירות לכדי מלחמת מעמדות עקובה מדם. הדיסטופיה הקלאסית שלו משנת 1975 נראית כיום יותר ויותר כתרחיש ריאליסטי לעולם שהולך ומוקם עכשיו לנגד עינינו.