נסיכות אפלה ואור - חוה עציוני הלוי

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית. 

יום אחד, קצת אחרי שהיא מחשבת את כמות מכונות הכביסה שהפעילה בימי חייה, נעמי מקבלת התראת פינוי מבעלת הדירה שבה היא מתגוררת עם משפחתה. החיפוש אחר מקום אֵחֵר מתגלה כעקר, והיא נאלצת לחזור לקהילה שהיוותה עבורה בית, ושאותה עזבה בטריקת דלת. נעמי, אמא של כוכבת סליים ושל קפטן ליגת הכדורגל, מקבלת תזכורת כואבת לאישה המפוארת שהיתה, ותמונת מראה מטרידה לאישה שהיא היום.

בטריקה שקטה כותבת מיה הוד רן בהומור ובלשון מושחזת על סוגים שונים של יחסים – בקהילה, במשפחה, ובין האדם לבין עצמו – ובוחנת את תהומות הכעס ואת ההשתוקקות להתרה.