שֶׁכּוֹאֵב
שֶׁהַתְּנוּעָה וְהַכְּאֵב נוֹצְרוּ יַחַד
שֶׁלְּכָל אֶחָד נִיב מִשֶּׁלּוֹ
שֶׁיֵּשׁ אֶצְבָּעוֹת גַּם בָּרַגְלַיִם
שֶׁיֵּשׁ חִפּוּשׂ תְּמִידִי אַחַר הָעֵינַיִם
שֶׁלִּרְקֹד נִתָּן גַּם כְּשֶׁלֹּא זָזִים
שֶׁאָנוּ מְקֻשָּׁטִים בְּעוֹר
שֶׁאֶפְשָׁר לָחוּשׁ אֶת שֶׁלֹּא נִתָּן אַף לְדַמְיֵן
כל שיר בשֶׁהָעוֹלָם פִּתְאוֹמִי הוא פסוק: אומר דבר אחד ומיד נפסק. ההיפסקות היא פעולת שירי הספר, לצד הדברים הכתובים בו. ההיפסקות מבקשת מן הקוראים להפסיק את עיסוקיהם ולתת לכל פסוק לעמוד מולם ולדבּר. זה ספר שמושך באוזנינו, שמושיב אותנו באמצע יום־יום; ספר שנועד לא שיקראו בו אלא שיעבדו איתו.
רוב השירים בספר אומרים דברים פשוטים. "שֶׁמֻּקְדָּם בְּחַיֵּינוּ צַפְנוּ בְּשַׂק". אולי העולם היה מגיע לכדי תיקון אילו היה כל אדם הוגה פעם יום בעובדה נשכחת זו, מנסה לזכור את היותו עובּר, מין דג אנושי, ותוהה על המרווח בין ציפה למעשיו בהווה.
ואפשר גם ללכת ברחוב ולהבחין "שֶׁיֵּשׁ סִירָה הַשָּׁטָה בֵּין אָדָם לְאָדָם". רבבות בני אדם, רבבות ירות. הספר הזה הוא אחת מהן. וכל אדם הוא נמל.