ויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883), מחשובי המשוררים המודרניסטים האמריקאים במאה ה-20, היה רופא בהכשרתו. הוא התגורר ועבד בניו-ג'רזי וטיפל, כחלק מתפישתו החברתית, במהגרים עניים רבים – אירים, איטלקים ויהודים; המפגש עמם יוצר את מרקמו הרבגוני של הטקסט שלפנינו. ב-13 "סיפורי הרופא", וכן בקטע האוטוביוגרפי המצורף ("הלכה למעשה") נפתח צוהר ייחודי למפגש האינטימי-מפוכח שבין רופא למטופליו. סיפוריו של ו. ק. ויליאמס מתארים את החמלה, הכוח, האהבה, חוסר הסבלנות, האחריות, הקרבה והריחוק הכרוכים במפגש מעין זה, וממזגים בין מלאכת הכתיבה ובין מלאכת הרפואה:
כסופר, מעולם לא חשתי שהעיסוק ברפואה הפריע לי, אלא שהיה בו דווקא משום מזון ומשקה עבורי, אותה עשייה עצמה שאפשרה לי לכתוב. האם לא היה לי עניין באדם? שם היה יצור זה, לנגד עיניי. יכולתי לגעת בו, להריח אותו. הוא היה אני עצמי, עירום ועריה, ללא כחל ושרק, נגלה אליי בלא שקר, במושגיו שלו. [מתוך סיפורי רופא]
וכך, לאורך הספר פוגש הרופא נערה עם פצעי בגרות החיה בבית דל ועוזרת לאמה השתיינית בגידול הילדים. פעם אחרת מגיע הרופא לעזור לאשה בתהליך של לידה מוקדמת, השומרת על חוש הומור בלתי נתפש כמעט. הוא מספר על ילדים ותינוקות נטושים בבית החולים – בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 – ובמיוחד על תינוקת אחת שאיש לא האמין כי תשרוד; על עובד שנכווה בידו, על ילדה המסרבת למשטח גרון, על רופא מפוקפק ונערץ מהדור הישן.
המפגש האנושי, היומיומי, עם לידה ומוות נרשם כאן בדקות הבחנה, בריחוק של איש מקצוע, המקרב את שאין לתארו. לעתים אף מבקר מבטו של ויליאמס את חולשותיו שלו עצמו ולעתים אחרות הוא מתגלה כבעל עמדה פטרונית אל מול מטופליו. ושתי הפנים הללו – כשתי הפנים של "המדע" ושל השירה האימאג'יסטית שויליאמס היה אחד ממשורריה המובהקים – מתקיימות בספר באורח נדיר ומרתק.
תרגומו של עודד פלד, אשר אף תרגם את שיריו של ו. ק. ויליאמס לעברית, מעביר בדייקנות מוסיקלית את הפשטות היומיומית הנוגעת ברגעי הנצח, המאפיינת את הסיפורים.39