פריז, מלחמת העולם השנייה. אישה צעירה מוצאת את עצמה ממתינה
לאות חיים מבעלה אשר נעצר על ידי הגסטאפו. האישה הצעירה היא
מארגריט דיראס, מי שתהפוך בהמשך לאחת הכותבות החשובות של צרפת
במאה העשרים, ואחת הבודדות שיכולות לתת ביטוי ספרותי ראוי ומהימן
למצב בלתי אפשרי שכזה.
״כיצד יכולתי לכתוב את הדבר הזה, שעדיין איני יודעת לכנותו בשם
והמעורר בי בעתה בקוראי אותו שוב.״ כך כותבת דיראס כשהיא מוצאת
את המחברות שאינה זוכרת שכתבה. ובאמת, קשה למצוא תיאור שיהלום
את סוג הכתיבה שלה, שכמו דיראס עצמה מתקיים על המתח שבין תיעוד
לספרות, בין עבר והווה ובין אמת ובדיה.
לצד הציפייה לבעלה או להודעה על מותו, כותבת דיראס טקסטים נוספים
על חברותיה בתנועת ההתנגדות לנאצים, על הקשר שהיא מנהלת עם פקיד
בגסטאפו בניסיון לעזור לבעלה, וכן על עינויים והוצאות להורג שמבצעת
התנועה בבוגדים ומלשינים שבהם לקחה חלק פעיל. אין אצלה טובים
מול רעים ונכון מול לא-נכון, אר כאלה שהכאב הוא מנת חלקם השגרתית
והמוחלטת.
"הכאב הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחיי. המילה ׳כתוב׳ אינה הולמת
אותו. מצאתי את עצמי נוכח דפים מלאים בשיטתיות כתב יד סדיר ונינוח
להפליא. מצאתי את עצמי נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש
שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה ספרות מעוררת בי בושה.״
הכאב אינו נושא שעליו היא כותבת, והספר אינו ייצוג אסתטי שלו; דיראס
פוצעת את הדף במילותיה, ובאופן זה הופכת אותן לעדות חיה לפצע
שלה עצמה. כתיבתה של דיראס היא אינטנסיבית כשם שהיא יומיומית,
וירטואוזית כשם שהיא גולמית. היא הופכת את הכתיבה לדבר שאין ממנו
מפלט, ומחייבת את הקוראים להתעמת עם האפלה המצויה בתקופה
ההיא כמו גם בליבה שלה. כתיבתה של דיראס כמו נובעת מערפול תודעתי
ש כורך יחד את הזוועה עם היופי. אלה הם החומרים שמהם מורכב ״הכאב״,
ושהופכים אותו למופת של כתיבה ושל ספרות.
״הכאב״ מהדורה מחודשת.