בספר עין הנפש אוליבר סאקס מספר את סיפורם של אנשים ונשים המסוגלים לנווט את דרכם בעולם ולתקשר עם אחרים על אף שאיבדו מה שרבים מאתנו סבורים כי הם חושים ויכולות שאי אפשר בלעדיהם: את כושר הדיבור, את היכולת לזהות פרצופים, את תחושת המרחב התלת-ממדי, את היכולת לקרוא, את חוש הראייה. לכל אלה, האתגר הוא להסתגל לקיום מסוג חדש לחלוטין בעולם.
למשל ליליאן, פסנתרנית קונצרטים שאינה יכולה עוד לקרוא תווי מוסיקה ובהדרגה אינה מסוגלת לזהות אפילו חפצים יומיומיים. וסוּ, נוירוביולוגית שמעולם לא ראתה בשלושה ממדים, עד שלפתע חוזרת אליה הראייה הסטריאוסקופית בשנות החמישים לחייה.
ישנה גם פט, שאחרי שנים של בידוד ממציאה את עצמה מחדש כאישיות פתוחה וחברותית ביותר בקהילה, למרות האפזיה שלקתה בה ושאינה יכולה להוציא מפיה משפט שלם. והווארד, מחבר ספרים פורה שצריך למצוא את הדרך כיצד להמשיך את חייו כסופר גם אחרי ששבץ מוחי הרס את יכולתו לקרוא.
וגם ד"ר סאקס עצמו, המספר את סיפור הסרטן שפגע בעינו ואת ההשפעות המוזרות והמביכות של איבוד הראייה לצד אחד.
אוליבר סאקס חוקר כאן מספר פרדוקסים מוזרים ביותר – אנשים בעלי ראייה מושלמת אך אינם מסוגלים לזהות את ילדיהם, אנשים עיוורים שהופכים לבעלי ראיית-על או מסוגלים לנווט באמצעות "ראיית לשון". ותוך כדי כך הוא דן בשאלות בסיסיות יותר: כיצד אנו רואים? כיצד אנו חושבים? עד כמה חשוב אוצר הדימויים החזותיים או אולי הראייה הפנימית? כיצד יתכן, שלמרות שהמצאת הכתיבה בת חמשת אלפים שנה בלבד, לכל בני האדם יש, ככל הנראה מלידה, יכולת קריאה?
עין הנפש הוא עדות למורכבותם של הראייה ושל המוח ולעוצמתם של כושר ההמצאה ויכולת ההסתגלות. הוא גם מציג בפנינו פרספקטיבה חדשה על כוחן של השפה ושל יכולתנו לתקשר, שעה שאנו מנסים לדמיין מהי ראייה דרך עיניו של אדם אחר, או באמצעות המוח שלו.