ספר מרשים זה מלמד מה שרובנו נוטים לשכוח: עם כל הברכה והנחת שבו, גידול ילדים הוא מרוץ מרתון רצוף מהמורות. הורות ללא מסכות הוא ספר פוקח עיניים, החושף את צדדיה הפחות נוחים של ההורות, ומדגים את המושג אמביוולנטיות, החביב על פסיכולוגים ומאפיין כל כך יחסים במשפחה. "ילדים זו ברכה?" נראה שכן, אבל לא בכל מצב ובכל תנאי. פעמים רבות הם גורמים לאושר ולעתים הם מקור לצער, אבל בכל מקרה, הם גורם המעניק משמעות אדירה לחיים.
"כשהגדול נולד חשבתי, הנה, כלאתי את עצמי וזרקתי את המפתחות. זה לכל החיים. אין דרך אחורה. זה הלם מוחלט למי שרגילה להיות עצמאית. לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה, על התחושה שהכול נגמר. לא הרגשתי אושר, לא חיבור, לא ידעתי מה עושים עם המצב החדש, הוויתורים, הכול השתנה. לקח לי עשר שנים עד שהבאתי את הילד השני. בסוף מתרגלים." - מרווה, 35, נשואה, אם לשניים
מאז פרויד יש לגיטימציה להתחשבן עם ההורים, לכעוס עליהם ולבלות שעות אצל פסיכולוגים בניסיון להבין במה הזיקו לנו. אבל בו בזמן חל איסור חברתי לחוש כך כלפי ילדינו - הם הפכו לפרה קדושה בתרבות המערבית והישראלית, ומרגע שנולדו אנו מצווים לעטות מסכה מושלמת ולהביע תמיד סיפוק, גאווה ואהבה ללא תנאי.