דיוקן זואולוגי: לקסיקון" הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
לספר זה קדמו "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (פרדס, 2011), ספר עיוני שתואר כספר "נחשוני" (סבינה מסג) ש"השיק את השיח האקופמיניסטי בישראל" (חנה הרצוג) וספר השירה "גרר ועילוי" (עולם חדש, 2014).
מדברי הביקורת על ספר השירה: "עדנה גורני הופכת את תחום עיסוקה, צפרות ואקולוגיה, למטאפורה אנושית ופוליטית בשירתה. שוב ושוב היא בוחנת את יכולתו של האדם, ובעיקר את אי־יכולתו, לעוף מעל למכשולים, לגבולות וליצריו הרעים" (ניצה בן־דב); היא "לא חוסכת מעצמה ומהקורא חשבונות נפש, [...] בפיכחון מוחלט, בעין שאינה מחמיצה פרטים ובלב שאינו מעגל פינות" (מאיה ויינברג).
 
הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.
 
עדנה גורני אקולוגית ופמיניסטית המשלבת מחקר, הוראה, כתיבה ואקטיביזם בתחומים של יחסי הגומלין בין סביבה, חברה ושלום ובין מדע ומגדר.
 
כתבה על הספר ארנה קזין: 
אחד הספרים היפים שקראתי אי פעם. התרוממה נפשי בזמן הקריאה ונמלאתי השראה. מבטיחה לעצמי לחזור ולקרוא בו. אני חושבת שהיצירה הזאת משנה את האופן שבו אביט מעתה ואילך בבעלי חיים ואבין את מקומי בעולם. ולא פחות חשוב בשבילי: למדתי אפשרויות חדשות לכתיבה: אני חושבת שהדיוקן הזואולוגי הוא דיוקן עצמי של המספרת, רווי כנות וענווה - ענווה במובן של כוח הטוב: בלי יהירות אבל גם בלי בושה. דיוקן עצמי דרך מפגשים עם חיים אחרים. והוא מרחיב את האפשרויות לחשוב על עצמי, הקוראת של הדיוקן העצמי שלה; לספר לעצמי את סיפור הקיום שלי בעולם ביחס למרכיביו האחרים.