ויטקה קמפנר-קובנר (1920-2012) מוכרת בעיקר כחברתו לחיים של המשורר, הפרטיזן, אבא קובנר. אולם בתקופת המלחמה הייתה ויטקה מפקדת כיתת סיירים ולוחמת, וכמו כן הצילה יהודים. על פעולותיה קיבלה אות הצטיינות מהצבא האדום לאחר המלחמה. מאז סיום מלחמת העולם השנייה הושמעו ונכתבו עדויות רבות שעוסקות בתיאור קורותיו של גטו וילנה וקורותיהם של הפרטיזנים יוצאי הגטו. ויטקה, למרות היותה אחת העדות המרכזיות באירועים היסטוריים אלו, נמנעה מלדבר על פעולותיה. היא הצניעה את חלקה בפרשות המאבק והגבורה אשר בהן נטלה חלק והבליטה את מרכזיותו של אבא קובנר באירועים הדרמטיים שהתרחשו בגטו וילנה וביער. ויטקה אומנם השתתפה בהזדמנויות שונות במספר ראיונות, אולם היא לא הביעה את עמדותיה ביחס לאירועים שהיו שנויים במחלוקת בפרשת ויטנברג, היציאה מהגטו והנקם.
במהלך הפגישות הראשונות שקיימה מחברת הספר עם ויטקה היא דיברה על האירועים והחוויות שעברה בלשון "רבים", כמי שמייצגת גוף או קבוצה, כמי שמדברת בשמם של חבריה שכבר הלכו לעולמם. עם חלוף הזמן החלה לחלוק את מחשבותיה, רגשותיה ועמדותיה. ככל שהמפגשים הלכו ותכפו והמחיצות נפלו, הלכו ונגלו מעשיה הנועזים של ויטקה מתקופת המלחמה.
קורא אשר יזדמן לספרה של מירי פרייליך לא יוכל להניחו בצד אלא עד סיומו, תוך כדי כך שכולו נסער מחוויית הקריאה, כאילו שהה ביער עם הפרטיזנים, מרותק מאופן התיאור של האירועים שחוו ויטקה וחבריה. התיאורים בספר מצליחים לגעת בהיסטוריה של קהילתו ומדינתו של הקורא, אבל לא מתוך עמדה אידיאולוגית חד-ממדית או שיפוטית אלא מתוך ראיה מפוכחת של היסטוריונית כשרונית ומדויקת.
ד"ר מירי פרייליך היא היסטוריונית, חוקרת של יהדות פולין במאה ה-20. בין מחקריה: "התבוללות ופולוניזציה בקרב יהודים בפולין 1918-1939"; "אחים במבחן – תנועת בית"ר בתקופת השואה 1939-1946". כמו כן ערכה את הספר "הסנה שלא אוכל – ניצולי השואה במדינת ישראל". חברת סגל במכללה האקדמית בית ברל.