יומנו של בן חמישים - יד שניה

"כדור ההריסה מתחיל להתנודד בתנועות הולכות ומתרחבות... ואז הוא מוטח בכוח בכתפה הימנית של הילדה... כמה לבֵנים כבר נופלות... הראש, הידיים, הקשת של חבל הקפיצה. הילדה חסרת אונים. היא נותנת להביט בה ולהרוס אותה".

ההריסה הברוטלית של התבליט הענקי (20 מטר גובהו) "ילדה קופצת בחבל", יצירתו של קוֹ וֶסטֶריק שעל הקיר של מטה המשטרה ברוטרדם, מניעה את הרומאן של אנקוויסט ומהדהדת בו לאורכו. גיבורת הספר, אליס אַאוּכוּסטוּס, צופה בה מאובנת, בסרטון אילם במחשב שלה, והיא תעניק לה קול מפתיע.

אליס היא קומפוזיטורית שאפתנית עתירת הצלחות בינלאומיות. בהולנד היא המלחינה הקלאסית הראשונה בשדה הנשלט בידי גברים. הקריירה שלה הולכת וממריאה. התזמורת הסימפונית המלכותית מזמינה אצלה יצירה לתזמורת גדולה, לחגיגות יובל המאה של התזמורת.

אבל המחוזות האחרים של חייה הם רצף של כישלונות מכאיבים. שם אליס נושאת את תודעת היותה דחויה ובלתי־ראויה, כבת לאמא פּוֹסלת ולאב חסר־עניין. ועדיין מעיבה עליה הטראומה של רומאן נעורים עם המורה הנערץ שלה לקומפוזיציה, המבוגר ממנה ב־40 שנה, פרשייה שהסתיימה בהפלה טבעית, שהיא ממשיכה להסתיר מכולם, אפילו ממארק, שלו היא נשואה בהווה.

מארק הוא עורך־דין מסחרי, אדם מאוזן שעולמו רחוק מאוד מעולמה, אך היא נתמכת באמפתיה ובשלווה שלו, במיוחד בגיהינום של טיפולי הפוריות האינסופיים שלה, שהם רצף של תבוסות, כאילו משהו בה הורג את הזרע של מארק, או כאילו באמצעות ההלחנה היא מונעת מהילד להיכנס.

"אין אפילו מלחין חשוב אחד שהיו לו ילדים", אומרים לה (ושוכחים את באך). "ילד טורף את כוח הרצון ואת הריכוז... אם יהיה לך ילד את גמורה בתור מלחינה". תחילה נדמה שהספר יעסוק בקונפליקט השגור בין קריירה לאימהוּת, או בין יצירה לבין התמסרות לילדים. אך אנקוויסט סוחפת את קוראיה, בריתמוס המאופק המפורסם שלה ובמבטה האנושי המדויק, אל תפנית דרמטית בעלילה, דווקא כשכבר אי־אפשר להמשיך בטיפולי הפוריות, תפנית המטילה אור חדש על נחישותה של אליס להיכנס להיריון.

מסעו המונומנטלי של פרוסט בעקבות הזמן האבוד נמשך בעברית בתרגומה הרענן ומלא-התנופה של הלית ישורון. בספר זה מופיעים, לראשונה בעברית, "אהבה אחת של סוואן" ו"שמות מקומות: השם". "אהבה אחת של סוואן" מציג את סוואן 15 שנים קודם להופעתו בקומברה (בספר הקודם), ופורש את טירופי האהבה שלו. זהו חלק יוצא דופן במכלול, כי פרשת התאהבותו של סוואן באודט – הלוא היא הגבירה בוורוד מ"קומברה" – מתנהלת לפני הולדתו של פרוסט. לפיכך אפשר לקרוא חלק זה גם בפני עצמו, כרומן אהבה מבריק ואכזר, שבו דמותו של סוואן היא נוגעת-ללב וקומית כאחד. אודט, האשה ה"מפוקפקת", כמעט נעדרת לחלוטין לאורך הרומן הזה, לאו דווקא בגלל נסיעותיה מפריז או בגלל התחמקויותיה מסוואן. דמות הבשר שלה, גם כשהיא נוכחת, אובדת בטלטלה המענה שמקננת בסוואן, המעצימה אודט אחרת, "כאילו היה מישהו מראה לנו פתאום את אחת ממחלותינו תלויה מחוץ לנו ולא היינו מגלים דמיון בינה לבין מה שכואב לנו". אף כי סוואן מנסה לגלות כל העת מיהי בעצם אודט – אודט "נכתבת" בתודעתו, והיא תעתוע של הזיכרון המיידי ושל השרשרת האינסופית של התגובות הנפשיות. אפילו לסוואן עצמו ברור שכאשר תחדל אודט להיות נעדרת-תמיד ומדומיינת, יהפכו מעשי-חייה מעוטי עניין כשלעצמם. בגידות שהוא מייחס לה כל העת, וגם אינו מאמין בהן, עשויות להפיק מתוך אהבתו קינאה, המפיקה שנאה, המחלישה את אהבתו. וכשהאהבה נחלשת – נחלשות גם הקנאה והשנאה, מה שמאפשר להיזכרויות אחרות לעלות ולגרור חרטה ואהבה מלאת רוך. במעגלי קסמים כאלה, המזינים את עצמם, סובבת תודעתו של סוואן כל העת: ההיעדרות יוצרת נוכחות, הנוכחות מביאה להיעדרות, וכל זה מביא לתחושת חיוניות פנימית גדולה, שרק הישחקותה עם הזמן החולף מאפשרת את ההשתחררות, ואת המחשבה שביזבז שנים על אשה שאפילו לא מצאה חן בעיניו; ואולי רק המצב האחרון הזה מאפשר נישואים. ב"שמות מקומות" מתאהב פרוסט הילד בז'ילברט, בתם של סוואן ואודט, בסיפור המקביל לסיפורו של סוואן.