תנו לאנשים לגלות את הפינות החבויות בנפשכם,
הם יאירו לכם את מה שאינכם יכולים לראות בעצמכם.
"כשהמחלה שלך מפחידה אנשים... הם רק רוצים שתהיה כמה שיותר רחוק מהם."
כך אומר אדם בן השש-עשרה, שסובל מהזיות ואינו מסוגל להבחין בין דמיון למציאות. לפעמים הדמויות שהוא הוזה משכנעות אותו לעשות כל מיני דברים, ואז הוא מסתבך.
אדם מאובחן כסכיזופרן. בעזרת תרופה ניסיונית הוא מקווה לפתוח דף חדש, בבית ספר חדש, שבו איש אינו יודע על מחלתו. אבל כשהתרופה מפסיקה להשפיע, כמה זמן יוכל להסתיר את האמת ממאיה, הנערה שהוא אוהב ומסביבתו?
הספר כתוב כמכתבים קצרים אותם שולח אדם לפסיכולוג שלו, איתו הוא מסרב לדבר. ממכתביו עולה דמותו המיוחדת כנער שנון וחד אבחנה, ציני ובעל תובנות על החיים. הספר מלא רגעים מצחיקים והסוף ריאליסטי ואופטימי.
הכתובת על הקיר הוא סיפור סוחף ומרתק שזכה בפרסים ובשבחים רבים, והופק כסרט.
"ראינו את הסרט קזבלנקה... הקול פיגר בחצי שנייה אחרי התמונה, וזה עשה לי כל מיני דברים מוזרים בראש, אבל למשך כמה דקות חשבתי שאני יכול לצפות בסרט כמו כל אחד אחר, עד שפתאום הרגשתי את המשיכה המוּכּרת הזו באחורי המוח. אותו חלק זעיר בתוכי שמאמין שכל מה שאני רואה קורה באמת, תפס שליטה...
ואז התחלתי לשים לב שהאנשים שעל המסך זולגים אל האולם... הם זלגו לתוך הקהל...
בעשר הדקות הבאות היטלטלתי בין דרגות שונות של בהלה. הרגשתי שאני משתגע... ואז, בסרט, נשמעו יריות ושברי זכוכית נשרו מהתקרה. שארית שכבת המגן הדקיקה שבעזרתה הסתרתי את הטירוף שלי נעלמה. התכופפתי קדימה, משכתי את מאיה לרצפה, וגוננתי עליה בגופי מפני הקליעים שחשבתי שמתעופפים באולם.
בלמתי בעדינות את הנפילה שלה כדי שלא תיחבט חזק מדי ברצפה. המרפק שלי ספג את כובד הנפילה. האמנתי באמת שקליעים מתעופפים בתוך האולם, ובכיתי כי חשבתי שלא אצליח להציל אותה. פלג הגוף העליון שלה התאים בצורה מושלמת לקימור הזרוע שלי, ואחרי שנשכבנו על רצפת האולם הדביקה, היא הביטה בי לשנייה במבט המום."