אורין רוזנר
בֵּין הָעַרְבַּיִם, כְּשֶׁהַכְּלָבִים
מַגִּיעִים אֶל סַף אַהֲבָתָם
וְקוֹרְאִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה, וּבִזְכוּתָם
הַתִּינוֹקוֹת בְּבִכְיָם,
אָז כְּמוֹ גֶּלֶד
יוֹרֵד תְּרִיס עַל הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ,
הַיּוֹם מִסְתַּיֵּם וּפֶצַע הַשֶּׁמֶשׁ נִסְגָּר,
רַק נִסְגָּר, לֹא נִרְפָּא,
הַיּוֹם אֵינוֹ נִרְפָּא,
רַק נִגְמָר.
מוּל הַתְּרִיס הַמּוּגָף
תִּינוֹקוֹת חֲבוּקִים בְּאִמָּם
כְּמוֹ עִנְבָּלִים בְּפַעֲמוֹנֵי רוּחַ,
מַגִּיעִים אֶל סַף אַהֲבָתָם